כשרונות גדולים
הדפס כל המאמרים

יעל וזאנה הרמתי

לא זזתי עד שלא ממש הרגשתי את זה - מספרת יעל הרמתי ליוחאי מאת יוחאי חקק

 

יעל וזאנה-הרמתי המתגוררת בבלוק בקטמונים נחשבת לרקדנית דגולה היא מדברת עם יוחאי חקק על אנשים ששכחו את המקום ממנו באו ומספרת על תחושותיה לגבי חברה שמפעילה לחצים כבדים. בין לבין היא יוצרת ריקודים וביניהם מחול הנרקד לצלילי שיר של ז'אק ברל. זהו אחד המחולות המדהימים ביותר שראיתי, מחול בעל מבנה דרמטי מושלם החיי בסימביוזה עם הלחן ומבוצע על ידי אחת הרקדניות הגדולות ביותר שנולדו בישראל. היא מדברת על מורי המחול שלה ואומרת שמורה גדול צריך לפתוח אפשרויות בפני התלמיד ולעורר בו סקרנות לתחומי עניין רבים .

בראשית פרק המחול הרביעי והאחרון החותם את עבודתה החדשה של הרקדנית והכוריאוגרפית, יעל וזאנה-הרמתי, היא עולה לבמה עם דלי מלא בחמש אבנים כבדות. במהלך הריקוד היא מלטפת את האבנים, נושאת ומניחה ולבסוף עוטפת אותן בעזרת מטפחת גדולה כאילו היו תינוק. הכל מתבצע בטבעיות גדולה, בפשטות ובאהבה כאילו כך נוהג העולם כולו מידי יום ביומו. אין אלו אבנים מסותתות או מעובדות חס ושלום אלא פשוט אבנים, אבני גיר ירושלמיות שאפשר למצוא בשדה ליד הבית של יעל. גופה של יעל גמיש להפליא ותנועתה זורמת בשעה שהגושים הסטאטיים והכבדים הללו מהווים ניגוד חזק וחריף לתנועת הריקוד שלה.
ש: מה פתאום אבנים על הבמה?
ת: בריקוד הזה החלטתי לראשונה להשתמש בחפצים ובחרתי בחפצים האהובים עלי במיוחד: אבנים ובדים. עוד כילדה אהבה וזאנה-הרמתי לשחק באבנים, אבנים שאפשר היה למצוא בחוץ, בשדה, אבנים לא מסותתות, והעניין הזה מלווה אותה, כך מסתבר עד היום. במקרה של הריקוד הנוכחי הרעיונות הראשונים באו אליה מהנשים שעומדות ליד הבלוק שבו היא מתגוררת בשכונת קטמון בירושלים. היא פוגשת אותן מידי יום. הן פשוט עומדות שם בכניסה. זה מקום שבו הן נפגשות ומדברות. לרוב מדובר בנשים מבוגרות. הילדים שלהם עברו לגור במקומות אחרים, ויעל אומרת כי נראה שלפחות חלקם קצת מתביישים בסביבה בה גדלו. אבל אלו רק השערות, ולמרות זאת הן עוררו בה עצב על העניין הזה, בעיקר משום שגם היא, במהלך שנים מסוימות, ניסתה לשכוח את המקום ממנו באה. 'לא פעם החברה מפעילה עלינו לחצים כבדים כדי שנתנתק מהעבר שלנו'. היא אומרת ומסבירה שבמקרה שלה מדובר במסורת היהודית. יעל גדלה בשכונה דתית בירושלים בבית וגן 'היו שנים שהתמרדתי נגד אותו עבר, אבל בשלב מסוים מצאתי את הדרך חזרה'. היום ברור לה שכאשר אנחנו עוצמים עיניים ביחס לעבר שלנו אנחנו שוכחים משהו מאד עמוק גם בתוכנו. המתח הזה בין הצורך להתמרד נגד ההורים, או המסורת, הערכים והמקום ממנו מגיע אדם, לבין החשיבות שיש בזכירה ושימור, לפחות חלקי, של אותו עבר, הוא זה המעסיק אותה גם בריקוד הנוכחי. בעקבות ההכרות עם בעלה שלמה וזאנה, הפכה וזאנה-הרמתי גם מודעת יותר ליחסים המורכבים בין מזרחיים לאשכנזים ולתביעות שהופנו כלפי העולים ארצה לוותר על תרבותם ועל המסורת שלהם.

 

 

'הבנתי שהחברה דורשת מכולנו, בין אם אנחנו נשים, מזרחיים או ערבים, המון דרישות וכולנו מוותרים, במידה זו או אחרת, על חלקים בעצמנו'. הרמתי מצביעה על הבלוקים, אותם בתי דירות גדולים שצורתם מלבנית וסימטרית כצורת לבנה (בלוק) ואומרת שהם סמל לאותו דיכוי, שחלק ממנו היא התביעה לוותר על העבר. 'רציתי לעבוד עם החומרים הללו והגעתי אל האבנים. מעבר לכך, אבנים הן חפץ עמוס במשמעויות. עושים מהן בתים, זורקים אותן בהפגנות, לוחמים בהם על מעמדה של ירושלים, אפילו מכים איתן נשים, והן גם זיכרון - מניחים אותן על קברו של אדם, על מצבה או גל עד'. העבר הזה אותו מתארת וזאנה-הרמתי בא לידי ביטוי בריקוד הראשון הנרקד לצלילי השיר "קוצים" (שכתב יהושוע סובול) בביצוע להקת "הברירה הטבעית". הרמתי לא מרבה לספר על חיי החברה שלה וגם לא על קשרי הידידות בינה ובין שלמה בר רק אומרת: "המוסיקה נהדרת בעייני ומילות השיר מתייחסות בדיוק לתחושות שאני מרגישה", מסבירה וזאנה-הרמתי את הבחירה. הריקוד השני, בו צפיתי, נרקד לצלילי שיר של ז'אק ברל. הוא מתייחס ישירות לדחיית העבר המתוארת בריקוד הקודם ועושה עליה מעין פארודיה. הריקוד השלישי נראה כאילו חוזר ומאמץ את אותו עבר שנדחה, מה שמעלה תחושות של הרמוניה, זרימה ומעגליות. את הריקוד הזה רוקדת וזאנה-הרמתי לצלילי שירו של קית' גארת "מעבר לקשת בענן".
ש: מה חיבר אותך למוסיקה הזו?
ת: כפי שאני רואה זאת, תפקידו של הרקדן לקחת את הכוריאוגרפיה ולמצוא בה דברים חדשים, מעניינים ולהבליט אותם. כשאני שומעת את קית' גארת למשל, יש לי תחושה שהיה לו מראש איזה בסיס, אבל מורגש מאד שהוא מאלתר עליו ועושה בו המון שינויים. במהלך הביצוע הוא עובר תהליך שלם עד שהוא מוצא את דרכו, ואת זה אני מאד אוהבת. החזרה שהוא יוצר במוזיקה מקשה, אבל היא קיימת כאן רק משום שהוא לא מנסה להיות יפה, אלא רק להיות אמיתי. יש במוסיקה שלו הרבה
כאב, המון עצב, ושמחה רבה לצד תחושה גדולה של חופש. גם בעבודה על הריקוד הייתה לי תחושה חזקה של חופש. רקדתי עד שהגעתי לתנועות שהייתי מרוצה מהן ושהתחברתי אליהן. לא זזתי עד שלא ממש הרגשתי את זה.

 

וזאנה-הרמתי, בת 32, אם לחנה, החלה לרקוד כשהייתה בת 16 בבית הספר למחול של ירון מרגולין, ועשתה הפוגה קלה בזמן השירות הצבאי. עם שחרורה החלה ללמוד אצל רינה שינפלד ואצל תרצה שפאנוף בתל-אביב, ואף החלה את המכינה לסמינר הקיבוצים אותה עזבה לאחר זמן קצר. "הבנתי שמה שאני באמת רוצה זה להיות רקדנית ואומנית וחשבתי שכדי לעשות זאת צריך ללמוד אצל אומן אמיתי", היא מסבירה. שנה מתום שחרורה חזרה לירושלים והצטרפה ללהקת המחול של ירון מרגולין. במקביל לקחה שיעורים בלהקת תמר, אצל תמרה מיאניק, בלהקת בת- דור, בביכורי העיתים ואצל אריה בורנשטיין. "הרבה מורים אמרו לי שאני יותר מידי רגישה. היום אני יותר מבינה למה הם התכוונו. תמיד עשיתי את הדברים בדרכי שלי, ולא כל כך הסכמתי לוותר על כך. במקומות רבים לא קיבלו את העובדה הזו. ירון מרגולין דווקא היה הראשון שעודד את התכונות האלו וחיפש בי דווקא את האישי, המיוחד והשונה, ומשום כך גם המשכתי ללמוד אצלו ולעבוד אתו. הוא המורה שממנו למדתי את הדברים החשובים ביותר מבחינתי. ירון פתח בפני תחומי עניין רבים, ועורר אצלי סקרנות עצומה, וזו לדעתי התכונה החשובה ביותר אצל רקדן, אומן או מורה". מספר חודשים לאחר תום השירות חזרה וזאנה-הרמתי לבית המחול של מרגולין והחלה להשתתף בחזרות הלהקה על היצירה "מחולות לשלושה רקדנים צעירים" (יחד עם אסתי דבאח וגיתאי בן-ישראל). באותה תקופה פיתח מרגולין את רעיונותיו אודות התנועה המחולית שבין הרקדנים עצמם במהלך הריקוד תחת הכותרת 'דמימה'.

מרגולין חשב שיש ליצור ריקודי קבוצה שבהם קבוצת הרקדנים אקטיבית ושהמגמה הרווחת לפיה קבוצת הרקדנים רוקדת את אותן תנועות יחדיו (אוניסונו) היא פסיבית ומשתקת את יצירתיותם. הוא הבהיר כי במצב שכזה הרקדנים לא באים לידי ביטוי והם משתתקים רגשית - הם לא יכולים ליזום יצירה ואי אפשר שהרקדן במצב כזה יעניק את האינטרפרטציה האישית שלו לצעדים שהתווה הכוריאוגרף. 'הרקדנים דוממים' אמר מרגולין וטען שגם יצירתם דוממת ונעדרת תנועה אמיתית. וזאנה-הרמתי התרשמה עמוקות מהנושא והצטרפה ליצירתו הבאה 'התופת' אותה יצר מרגולין בהשראת הרעיונות החדשים.

ב -- התחילה וזאנה-הרמתי לעבוד על מחול "התופת", אחת מיצירותיו הגדולות והחשובות ביותר של מרגולין. העבודה על מחול זה נמשכה כשלוש שנים. 'עבדנו כל יום' נזכרת וזאנה-הרמתי, 'ירון חיבר ביום עבודה כ 20 שניות בלבד מהמחול' הוא בדק כל רגע שמקיים במחול מערכת של גמילות יחסים הדדית בין כל התנועות ודרש תנועה בין כל הרקדנים וגם בין כל אברי גופם'. העבודה עצמה הייתה כל כך מרתקת ומלמדת שהרקדנים נשארו בבית המחול במשך שעות ובמשך תקופה ארוכה גם הגיעו לחזרות רקדנים רבים מתל-אביב. בסופו של תהליך החליט מרגולין להפוך את המחול לדואט ואותו הוא רקד עם וזאנה-הרמתי במשך שנים בכל רחבי הארץ, ובפסטיבל הבינלאומי בבראשוב. העיתונות הרבתה לדון ביצירה ושמה של וזאנה-הרמתי הלך והתפרסם בארץ: "יעל וזאנה-הרמתי רקדנית מהוללת מישראל" גימס טי אלטרנטיבה (רומניה). "ירון מרגולין הוא כוריאוגרף גדול, פילוסוף, כוהן של המחול... יעל וזאנה-הרמתי היא רקדנית מוכשרת וירטואוזית על פי כל קנה מידה המביאה אל הבמה במשך חצי שעה, עוצמה גדולה של סערות נפש, ארוטיקה, ייסורי מצפון, פיתוי ועונג החובטים בה ללא רחם." יעקב לויתם ירושלים.

 

 

"התגלמות המחול המודרני. "התופת" בנוי על אחד הממדים הנצחיים של האמנות - האהבה. מקור ההשראה שלו הוא השירה הרנסנסית של דנטה ופטררקה. מדובר בבלט בעל עוצמה ייחודית של חוויה מיוחדת, המשלבת את האלמנט הרגשי עם האלמנט
הרציונאלי בתוך מבנה דינמי עשיר בעושר סמנטי." אדריאן פופסקו - בראשוב גאזט - רומניה.

"התופת הוא הריקוד הכי חשוב שרקדתי אצל ירון. זה ריקוד שדרכו התחברתי אל שירת הרנסנס ואל המוסיקה של ליסט" היא אומרת. וזאנה-הרמתי שנאלצה להשקיעה רבות מעצמה בהבנת דמותה של לאורה (הדמות המרכזית שב'תופת'), ובהבנת רזי
התקופה והתרבות שעליה מושתת היצירה בהחלט נהנית להיזכר בתקופה. המחול עצמו דן באהבה ואומר שאהבה אמיתית, גם אם היא אסורה כאהבתם של לאורה ופרנצ'סקו, היא ביילתי נמנעת. מימושה מביא ייסורים על האוהבים ויכולתם להתמודד עמם מובילה אותם לחיי נצח בגן עדן. 'בעזרת 'התופת' התפתחתי מאד כרקדנית' היא אומרת ומספרת שמסע ההופעות היה מתיש אך מרתק. המחול צולם לטלוויזיית הכבלים של ניו-יורק ובמשך שנים הוקרן שם שוב ושוב בשידורים חוזרים. אחרי מחול 'התופת' חיבר מרגולין עבור ווזאנה-הרמתי סדרה של ריקודי יחיד וירטואוזיים תחת הכותרת 'נחמות'. גם מחול זה הועלה פעמים רבות חלקן במסגרת הופעות הלהקה וחלקן במסגרת הופעות יחיד שערכה וזאנה-הרמתי הן ברחבי הארץ ובאירופה.

ב - 1996 הועלתה ההפקה האחרונה של הרמתי בלהקת מרגולין "הנסיכים המושפלים" - הפקה באורך מלא שבה השתתף הרכב גדול של רקדנים שכלל מלבד מרגולין, גם את גל חן, לימור שמם, קמי ניר-פרידמן, שימרית ויינר, יעל
וזאנה-הרמתי ודנה בן ארי. במקביל להפקות הלהקה יצרה וזאנה-הרמתי את מחולותיה, אבל אחרי ה"ניסיכים המושפלים", ב- היא עזבה את בית המחול והתחילה לעבוד במרץ רב יותר בכיוון זה. יעל מצאה סטודיו לעצמה ולמעשה עברה לגור בו. היא לימדה בו מחול את נערי ירושלים אבל את רוב הזמן הקדישה ליצירה ולעבודה על מחולות שחיברה. 'עבדתי אז על ריקודי סולו קצרים' אומרת הרמתי שיצרה בהמשך גם סדרת דואטים עם החלילן (שחר כהן), ועם הרקדניות שמרית וינר-שער ויונת דלסקי. באותה תקופה הרבתה וזאנה-הרמתי להופיע במתנס"ים, בתי אבות וב"תיאטרון האחר". היא יצאה להופיע בצרפת ובהולנד. בהמשך היא בנתה והפיקה ערב ריקודי יחיד בתיאטרון הבמה כשהביקורות מהללות אותה ומדברות על יצירת מופת. וזאנה-הרמתי אינה מזכירה את מילות השבחים ברעיון, היא אומנית מאוד צנועה, היא לא מחפשת קשרים במקומות הנכונים, היא מופיעה בקיבוצים, מתנס"ים, במקומות קטנים היא איננה דורשת תנאים מיוחדים לביצוע מחולותיה ובהתאם לכך גם יצירתה מאוד גלויה וכנה גם רחוקה מכל אותה המולה של עשיית רושם או מציאת חן. לפני כשנתיים נישאה יעל לשלמה וזאנה, מורה בבצלאל ואמן בזכות עצמו ושנה לאחר מכן ילדה את בתם חנה. במהלך ההריון עצמו היא המשיכה להופיע ולקראת
סופו יצרה תוכנית מחול עם הרקדנית מיה הנהרט שנושאה היה ההריון עצמו - תמונותיה על הבטן הגדולה התנוססו בעיתונות הירושלמית. לאחר הלידה היא שקעה כולה באמהות. 'כעת אני בכושר טוב מאד' היא אומרת 'אבל לקח לי הרבה זמן לחזור לכושר הזה'. במשך זמן רב, כאב לה הגב והגמישות נעלמה. הבטן של אחרי לידה סירבה לרדת ודברים שהיו לה קלים לפני הלידה הפכו להיות הרבה יותר קשים ומסובכים אחריה.

 

 

כחודשיים וחצי לאחר הלידה היא התחילה ליצור את מחולותיה החדשים 'בהתחלה היה לה קשה לקבוע חזרות עם אנשים בגלל האמהות גם הצורך האדיר הזה להיות עם חנה, שאב אותה אל הבת שלה. הריקוד פסק לפתע מלהיות כל עולמה, אבל לאומנית גדולה גם כשהיא אם צרכים נוספים, קצב העבודה אולי הפך איטי יותר אבל הוא בהחלט נותר עמוק והכרחי. היא הרגישה את הלהט היוצר אך כדבריה כבר לא הייתה מסוגלת לחזור אל הריקודים או החומרים שעסקה בהם טרם לידתה של חנה. 'זה פשוט לא עניין אותי. ההקשבה שלי לגוף ולמוסיקה השתנו. רציתי דיאלוג עם המוסיקה ולא צייתנות לתכתיבים שלה. הטכניקה פחות עניינה אותי ורציתי לאפשר לתנועה לזרום מהמקום הכי עמוק ופנימי שלי. ראיית העולם שלי הלכה והשתנתה.

ש: מה לגבי עולם המחול הישראלי כיום?
ת: בשנים האחרונות אני פחות רואה ומתעדכנת, אבל אני מאד אוהבת את עידו תדמור ו"הסיר של סימה" ו"תא" שיצר הן עבודות נפלאות בעיני. גם העבודות של נעה דר מאד מצאו חן בעיני. שניהם יוצרים מקוריים ואמיתיים שהיוו עבורי מקורות השראה. אצל עידו גם למדתי במשך תקופה קצרה ומאד נהניתי ממנו גם כמורה.
ש: יש משהו שניתן להגדירו כמחול ישראלי בין להקות המחול המודרני בארץ?
ת: מבחינתי, העבודות של עידו תדמור ושל נעה דר הן מחול ישראלי. אלה יוצרים שעובדים כאן ועכשיו, כנים מאד בעבודתם ושיכים מאד לכאן ועכשיו. גם להקת ענבל מתמודדת היטב מאד הישראליות, אם כי מזווית אחרת לגמרי. מעבר לזה יש תכונות פחות חיוביות שמאפיינות הרבה יוצרים ישראלים וזו הנטייה לחקות זה את זה ובעיקר את מה שקורה בתחום המחול באירופה ובארה"ב וזו מגמה מאד מצערת.
ש: מה לדעתך צריך כוריאוגרף לדעת בטרם הוא ניגש למלאכה?
ת: כדאי שידע לרקוד, שתהיה לו טכניקה, נחוץ ידע בכללי התחביר התנועתי, יכולת לגבש היטב את האמירה שלו, קשב למוסיקה. אבל מצד שני, חשוב מאד שידע מתי להניח בצד כל אותן ידיעות שרכש ולהיפתח לחוויית המחול עצמו. צריך לדעת מתי מותר ומתי אסור לשבור את הכללים והמוסכמות ובעיקר לשם מה. הכוריאוגרף חייב לדעת לשבור את הכללים ולא לפחד להפר מוסכמות, אבל לא כערך בפני עצמו. דבר דומה נידרש גם מהרקדן . הרקדן צריך להיות מסוגל 'לשכוח' את כל מה שהוא יודע ולהיכנס אל התפקיד מחדש, רצוי מ 'דלת' אחרת, ממקום חדש.
ש: קשיים שמייחדים את עבודת הכוריאוגרף?
ת: הקשיים שאני מכירה הם בעיקר קשיים פנימיים. מבחינתי הקושי הגדול הוא לוודא שאינני חוזרת על עצמי. אני כל הזמן בוחנת את העבודות שלי מהזווית הזו. בכל ריקוד אני נכנסת למסע פנימי ובמהלכו מתעוררים דברים שהם ביני לבין עצמי - רגשות ומחשבות - אבל הם בעוצמות גדולות מאד, מהסוג שעשוי
בקלות להותיר אותי ערה לאורכם של לילות שלמים.

ש: במבט לאחור, מי האומנים שהשפיעו עליך ביותר?
ת: זו שאלה מורכבת והתשובה לה משתנה בהתאם לתקופה בה מדובר. גדלתי בבית שבו שמעו המון מוסיקה קלאסית ועם אמי נהגתי ללכת לקונצרטים ולמוזיאונים לעיתים קרובות. מאד אהבתי את שופן ואת בטהובן מגיל צעיר מאד. בבית היו גם המון ספרי אומנות עם ציורים של הציירים הגדולים: רמברנט, ליאונרדו דה-וינצי, מיכלאנג'לו. כשהתחלתי לרקוד הכי אהבתי את הצייר מירו. באותה תקופה בחרתי ספרים ומוסיקה לפי מידת אי הבהירות שלהם. ככל שפחות הבנתי וזה היה יותר מעורפל - כך זה היה מסקרן יותר מבחינתי. בשנות העשרים לחיי אהבתי מאד את ברטולד ברכט, ואת יונה וולך ותמיד היה לי בתיק ספר שלהם, יחד עם ספר ציורים של מירו וספר קטן של רישומים קלאסיים. וכמובן ירון מרגולין. דרך ירון הכרתי והעמקתי את האהבה לרמברנט, לדה-וינצ'י ובייחוד למוצרט. מוזר שדווקא אני שבאתי אל ירון לאחר שנים של נגינה על פסנתר את מוצרט למדתי להבין דווקא ממנו. דרך העבודה עם מרגולין על "התופת" התחברתי גם למשוררי הרנסנס הגדולים במיוחד לדנטה אלגיירי. גם המשוררת לאה גולדברג מלווה אותי מזה שנים רבות. בשנים האחרונות אני נמשכת מאד לאומנות יהודית, ובמסגרת התעניינותי זו "גיליתי" את המשוררת זלדה ואת הצייר שגאל.

 

יעל הרמתי משתמשת בשיטת הלחיצות כדי לסייע לירון מרגולין לחזור לגמישות (2014).

 

ש: מה החלום שלך ככוריאוגרפית?
ת: החלום שלי מזה הרבה שנים הוא לעבוד עם עוד אנשים, להכיר עוד עולמות אנושיים וליצור בעזרתם מחולות, אבל מאז הלידה של חנה השתנה, כאמור, סדר העדיפויות שלי והמשפחה תפסה מקום מרכזי בחיי. אני יוצרת לאט, אבל מגיעה כהרגלי יום יום לסטודיו ומקווה שביום מן הימים הנסיבות יאפשרו לי גם קצב עבודה מהיר יותר ולהגשים את חלומי, לעבוד עם עוד אנשים. יעל וזאנה-הרמתי מלמדת מחול ומפעילה כיתה מיוחדת לנשים דתיות, לצד כיתות מחול לבני נוער ועומדת בראש להקת מחול קאמרית הפועלת בירושלים.