שונות
הדפס כל המאמרים של שונותכל המאמרים של ישראלדנס | IsraelDanceכל המאמרים של תולדות המחול

הקומדי באלט - סיפורה של התחלה מרגשת מאת ירון מרגולין

הבאלט הקומי, בתקופת הברוק הצרפתי, התפתח מקטע מקרי ממחול "הכניסות" שנתפס כמצחיק, ולאחר שהוא נבחן בקפידה היה ליסוד שהביא להתפתחות הריקוד בצרפת ובעולם כולו.

 

 

פיירו - ז'אן לואי בארו ( Jean-Louis Barrault) - יצירת מופת

 

 

בחצרו של לואי ה- 14 (מלך צרפת 1638-1715) בתקופת הבארוק הצרפתי, אמנות הריקוד תפסה מעמד גבוה. לואי עצמו היה רקדן פעיל. רקדן מופיע. בתחום הריקוד התפתחו בזמנו שני זרמים: הזרם הראשון נקשר בעשייה ויצירה של מחולות ו'הקומדי באלט' התפתח מזרם זה. הקומדי באלט היה זרם חדש ומהפכני של אמנות המחולות.

הזרם השני -  אסתטיקה ומחשבת המחול. מרחב  שנקשר בפילוסופיה והפילוסופיה של האמנות מכונה אסתטיקה. בעברית  "חכמת מחול", מפלס דרכי חשיבה חדשות על מנת לאפשר יצירה גדולה בעתיד.

אחד מהאסתטיקונים החשובים בתחום הריקוד פעל בישראל וכתב בעברית. "המחול הבלתי תלוי" נקשר בו ומכיל שניים מהמאמרים היותר חשובים בתחום מחשבת הריקוד מדובר באסתטיקון נפתלי עירוני (שהיה מורי). הקומדי באלט התפתח מזרם מחשבתי זה.

שני הזרמים נפגשו הזרם המעשי והזרם האסתטי - הם אבות הבלט קומיק.

מבוא קצר: הריקוד במאה ה 17 התחיל באיטליה בראשית הרנסנס. זו הייתה אמנות שחפשה את עצמה. הריקוד האיטלקי ואחר כך גם הצרפתי (קתרינה דה מדיצ'י הביאה את הריקוד לצרפת מבית הוריה כשנישאה למלך צרפת)  נקשר בתולדות הריקוד בארועי חצר, הפגנת כוח ועצמה של מנהיגי הדור גם בסעודות מפוארות ומגוון קטעי בידור - ובדומה למה שקורה היום במחול העכשווי שמייצג את רוח המחול באיטליה.

בלט החצר היה ניסיון לעצב מחול חדש - לא ימי ביניימי - רנסנס. יש לזכור שהרנסנס הוציא את החברה שהייתה מאוד דתית ואומללה בימים ההם מכבלי הדת. באירופה פרצה מגפה שחורה, מחלה שהמיתה מליונים והאל לא הושיע אותם. הרנסנס היה תגובה לאכזבתם מהעדר סיוע מהאל. העדרו יילד התפכחות שהביאה למסרים חדשים, הומניים, למדניים, רגשיים ובמיוחד התנגדות לרעיונות דתיים - הרנסנס היה חילוני.

בתקופת המגפה השחורה כשהמוות היה בכל מקום (בסוף ימי הביניים) שלטה במחול הגישה ה'גותית' והרנסנס שלף את האמנות מכבליה הגותיים. הגותיקה נתפסה כחלק מהפולחן של האמונה הדתית. הגותיקה סטאטית, חסרת רגש, משפילה את כבוד האדם, מהללת ומפנה מקום רק לאל, ניסיו (כביכול) ולשליחיו- אמנותה לא אנושית (חסרת רגש ופרטים מזהים של פרט זה או אחר) ואמניה היו אלמונים - האמנות שנולדה לאחר המוות השחור באירופה, השתחררה מהתופעה  הגותית והגותיקה נעשתה לא רלוונתית ומיושנת, אפילו בזויה.

הרנסנס באיטליה הביא את הציור לשיא (טינטורטו, רפאל, בנבנוטו צ'ליני דה וינצ'י: אסכולה פלורנטינית ואסכולה ונציאנית), האדריכלות הגיעה להישגים והתיאטרון בא עד לשיאו עם  הופעת שקספיר  באנגליה. גם צרפת רצתה רנסנס והריקוד שנותר יתום, כבול, רדוד, וחסר התפתחות באיטליה. היה למציאה גדולה בצרפת.

הריקוד בצרפת היה בידור ומרחב של העדר: העדר דמויות, חסר רגשות, חיוור וחסר צבע והגרוע מכל מימד התנועה מעורר רחמים: תנועה יחסית אפס - כלומר אוניסונו, גותיקה, מיושנת וחסרת דמויות. בציורי טינטורטו (האסכולה הונציאנית) התנועה רוחשת. טינטורטו עוסק במרץ בתנועה יחסית רבת תנופה, והמחול דומם - תנוע יחסית אפס = אוניסונו. גותיקה, שיכפול דמויות, האחת השנייה והדמות המאה, כולן אותו דבר, שיחזור ומיחזור. גותיקה. רוב התנועה בקו האופקי כך גם בריקוד וכמעט שאין בו התרחשות בקו הניצב, פרט למעט קפיצות, פה ושם נפילה לקרקע. די דל. בעצם מאוד דל וגם חוזר על עצמו, כי הכוריאוגרף של הברוק הצרפתי לא ידעו לפתח נושא (גם הכוריאוגרף של המחול העכשווי לא יודע לפתח נושא, האמת שהוא גם לא יודע מה זה נושא מחולי). קו ניצו קבוע ונייח - מעורר רחמים - ביחס לשאר האמנויות כמובן. תופעה של העדר. העדר תנועה והעדר כלים והעדר אמצעי ביטוי מחוליים ומעל הכול העדר מחשבה מחולית. עלוב. רק הרקדן הולך ומתפתח. הרקדן מתגמש, הרקדן קופץ הטכניקה הקלאסית מתגבשת - משתכללת, אבל הכוריאוגרפיה- אמנות גותית עם יסודות דתיים קאתולים, ימי ביניים וסיפורים ... 

המחול של החצר בתקופת לואי ה - 14, קיבל מבנה קבוע שבו פתיחה תזמורתית ואחריה כ-30 כניסות וגרנד בלט בסיום בהשתתפות הקהל. תמונה כללית די טובה. חידוש של ז'אן בטיסט לולי - כוריאוגרף החצר.

ריקוד הכניסות (באלט אנטרה) היה תרומתו הראשונה של לולי. כניסות היו קטעים או כפי שמכנים אותם בעולם הבידור 'נמברס' - כלומר מספרים.

הערה מתחום הבידור המצליח - ברודווי למשל: להפקה משגשגת דרושים 5 מספרים חזקים, אם יש לכם 5 כניסות או חמישה מספרים חזקים יש לכם  שלאגר. כל מפיק בברודווי יודע זאת.

תבדקו מהו ריקוד שלאגר בימנו ותראו 3 מספרים חזקים והחזק ביותר חייב להיות בסוף. כמעט שאין מי שמגיע לדרגת לולי שיכל לייצר 5 - 7 מספרים חזקים (כלומר כניסה - סצנה + סיום הסצנה ויציאה).  

5 מספרים חזקים הם: ריקוד פותח, ריקוד שיא - מעט אחרי האמצע - מכונה לעיתים גם קטרזיס וריקוד סיום ועוד שתי "כניסות" שיבואו ביניהם - השאר יכול להיות דל ומשעמם, עדיף מאוד משעמם.

בעבר, כהיום התקיימו מספר כניסות שהוקדשו לספר סיפורים. בימי העבר הרחוק, במחול האיטלקי (באלי) ובצרפת גם במאה ה 17, ימי המחול של הבארוק הסיפורים נסובו  על אהבה רחוקה בדרך כלל של אציל או  נסיך לנסיכה או אלה קדמונית מימי יוון (מיתולוגיה) ואחרי הסיפור (כמו במערכה הראשונה של אגם הברבורים) מתאימה כניסה לסצנת ריקודים בכל מיני שמלות רוטטות... היום היו ממלאים את הבמה גם עם עשן. זה נורא מרגש, העשן הזה... ככה זה נראה (בעזרת העשן) קשור ומתאים, למי שמסתפק במועט. היום המועט מאוד מספק את רוב היוצרים של הריקוד וגם את רוב הקהל. רוב הסיפורים באותם ימים סבבו על סיפורי אלים ואלות - העיקר שלא יווצר צורך להתמודד עם חוסר הידע לייצר בריקוד רגשות. היום הסיפורים סובבים כעס וזעם - זה מצב דומה. אתה כועס, זורק נעל, דוחף משהו, קורע עיתון וישששש  ויש סצ'נה. בראבו למי שמסתפק במועט - וכאלו כאמור יש המון. אבל אז לא!!!  היו סיפורים מיתולוגיים, אגדות, סיפורי עם, נושאים מדיניים, תככי חצר אבל היו גם קטעים מצחיקים - קומדיים.


הסיפורים הקומדיים שהיו קצת שוליים, ורק קטעים ביניים, כלומר הם שולבו בן חמשת קטעי הנמברז  החזקים כך:

1 - פתיחה, 2. קומי. 3. שיא וקטרזיס, 4 קומי, 5. גראנדפינאלה, ידיים למעלה, אורות, מוזיקה מהירה קפיצה, להתכופף וידיים למעלה בקידמת הבמה:  והקהל מתמוגג ומצטרף בראבו.

בעולם החושב עצרו כדי לבחון דווקא את קטעי הביניים המצחיקים הללו וגילו שדווקא כאן יש הרבה חומר מאוד מעניין מבחינה מחולית - הם הבסיס לקומדי באלט.

נחזור ונדגיש, אמנות המחול לא הייתה מפותחת דיה, אבל מאוד אהובה על המלך. והמלך לואי ה 14 הבין בריקוד - הרבה מעבר למה שמקובל היום לחשוב על האמנות הזו או על תפיסתו אותה וגם האנשים שסבבו אותו בתחום הריקוד. היו לו גם דרישות וכפי שראינו במאמר על פייר בושאמפ, דרישותיו היו עניניות וצודקות בניהן: "תעשו לי כתב תנועה", "תקימו לי בית ספר להכשרת רקדנים מקצועיים" - היא האקדמיה לבאלט, שפועלת עד היום, זכיתי להשתלם שם, מקום חלומי.

למעשה לואי  ה 14 לא הבין למה התיאטרון מעביר סיפור באופן כל כך ברור ועל במת הריקוד הכל די, איך לומר... מיושן, ורדוד. אבל הוא הבין שאם הצליחו לקדם את הציור בגילוי הפרספקטיבה המתמטית (ראו כאן) אפשר יהיה להביא גם את הרנסנס אל הריקוד - דרושה מחשבה, תגלית, דרך לעשות זאת !!!

לואי ה 14 הבין שמה שמכנים ריקוד, הוא לא ריקוד משהו בו לא בסדר (בהבדל מהיום, רוב היוצרים אפילו לא יודעים שמשהו לא בסדר) לואי ה-14, הבין שהריקוד לא עצמאי. הוא תלותי. ולכן עודד את כוריאוגרף החצר שלו ז'אן בפטיס לולי (1632-1687 Jean-Baptiste Lully ואת מורו הגדול לריקוד - פייר בושאמפ (Pierre Beauchamp) ואת מולייר לחשוב, לחפש, למצוא. עם שלושתם עבד המלך ואתם הוא רקד, מאז קראו לו בהיותו ילד דיודונה. דיודונה דרש מהם, גם מעצמו לעצב מחול מפותח הראוי למלכותו.

לואי ה 14 היה רקדן סולן ומשהיה נער בן 12 שנים כבר החל לרקוד ואצל פייר בושאמפ שהיה מורו לבאלט במשך 22 שנים רצופות ומאוחר יותר ז'אן לולי כתב להם באלטים שבהם הופיעו בהצלחה גדולה. עוד על כך ראה/י ב"פייר בושאמפ (1631-1719) - הרקדן המקורב למלכות" . מאוחר יותר הצטרף המחזאי מולייר כדי לפתח וליצור את הריקוד החדש והראוי - הוא הקומדי באלט, נושא מאמרי שנקשר בשמו של מולייר.


השאלה שעמדה באוויר איך מזיזים. איך מניעים את הריקוד קדימה : מה צריך כדי לשכנע ולהעביר סיפור שלם בתנועה. 
כיום לא שואלים יותר את השאלה הזו, כי השאלה מכשילה. היא גם שהכשילה את התהליך של פייר וז'אן ודיודונה. לו היו שואלים יסוד המחול מהו? ממה עשוי המחול עצמו? - היו מזהים שהמחול הוא אמנות בעלת יסודות, רגליים וידיים משלה ואין לה צורך בקביים, יש בריקוד מרחב גדול בריא.

אנשי המחול הבינו, בימי המלך לואי ה 14 שלא רק שהדרישה לספר סיפור בתנועה של הזזת רגליים וידיים בלתי אפשרית, לשם כך ישנה אמנות אחרת: הספרות וגם התיאטרון  שתיהן די טובות בזה ואפילו הקולנוע מספר סיפור די טוב והסדרות וה"יו טיוב" כולם מספרי סיפורים - ועושים את מלאכת הסיפור למלאכה נהדרת ומשכנעת, אבל מוסיפים עליה ומפתחים אמצעים אמנותיים שמפתחים את אותה אמנות, למשל, בקולנוע תזוזת מצלמה. בתיאטרון הוספה של מחול תיאטרון לרגעי השיא דוגמת ניכור עיניים של אדיפוס באדיפוס. אבל הריקוד עצמו אז למעשה עוד  לא נולד.


באותם ימים ההתלבטות הייתה רצינית. ללדת או לא ללדת את המחול?

לולי (ז'אן-בטיסט לולי) - הכוריאוגרף הגדול של הברוק הצרפתי בשיתוף פעולה עם פייר בושאמפ שהיה הרקדן הגדול של צרפת בזמן ההוא  ועם המחזאי הגדול מולייר ניסו לפתח ז'אנר חדש של מחול (הכל התרחש בתקופת הברוק הצרפתי) כדי ליילד מחול חדש, שנשען על אמצעים מחוליים - מחול בלתי תלוי - הוא  הקומדי בלט.

מסתבר שבתחום ההומור ישנו מרחב גדול לתנועה. סלפסטיק (slapstick) ילדים צוחקים ממשחקים גופניים בהם אחד דוחף את השני או משהו גבוה מאוד הולך (על קביים) ופוגש לפתע גמד. שימוש בתנועות גופניות אלימות משעשעות על הבמה, למשל, להניח קליפת בננה ולהמתין להחלקה עליה והטחת עוגה בפניו של אדם מגלגלת מצחוק ... אלו מחוות שיש להן היבט שעשוי לסייע בלידת המחול הבלתי תלוי - ולפתח אמצעי ריקוד שמילדים מחול העומד על רגליו - מחול בלתי תלוי. שמייצר ארוע ונשען אך ורק על יסודותיו. למחול התלוי בסיפור, יש קביים אבל הם ניסו להפנות את גבם לקביים, ולקומדי באלט - שנכנס מאוחר יותר אל הקרקס, אל סצנות של המוקיונים, היה כאן מקום רחב - וגם הצלחה ענקית. זה היה הריקוד הראשון הבלתי תלוי.

המוקיונים שבקרקס המסורתי לבושים בכובע גבוהה, חולצה לבנה, כפתורים גדולים, צווארון מוגזם  ופניהם צבועות בלבן - Pierrot זהו פיירו. פיירו הוא הרקדן המצחיק של הקרקס.

פְּיירוֹ, הליצן העצוב, היוצא מהמחול של הברוק הצרפתי התפזר לשני ערוצים: פנטומימה וקומדיה דל'ארטה. פיירו החל להסתובב בפריז בסוף המאה ה-17, והופיע ברחובותיה בהצלחה אדירה.

דמותו של פיירו נקשרת בסיפורי האהבה שהוזכרו לעיל, רק בלי שצנת המלמלות שאחריה. פיירו משתוקק לאהבה של אהובתו קולומבינה, אבל הוא עצוב ונותר שבור לב כי קולומבינה עוזבת אותו למען ארלקינו.

פיירו זה מוכר בפריז. כבר מהמאה ה-16 מסמכים מלמדים שפיירו הופיע בתיאטרון הצרפתי, אבל אין ספק שפיירו מככב ב"דון ז'ואן"  של המחזאי הגדול מולייר. מולייר שותף להיווצרותו של  הקומדי באלט.

יצירת המופת שמנציחה את הריקוד של פיירו וגם מעצבת צעד חדש בהתפתחות המחול הבלתי תלוי נמצאת בסרט הנפלא (גם הוא יצירה גדולה בפני עצמו) "ילדי גן העדן" של מרסל קרנה משנת 1945 בביצוע ז'אן-לואי בארו .


לסיכום הקומדי באלט:  הוא זרם מחול שהתבסס על הכניסות המצחיקות, לולינות. ז'אן בטיסט לולי, חבר לפייר בושאפ ולמחזאי מולייר ויחד פיתחו ז'אנר חדש, עצמאי הקומדי בלט שקיבל את אישורו של המלך הגדול של צרפת ואחד מחכמי המחול בכל הזמנים. הזרם הזה לא היה מאוד עמוק, אבל מאוד נועז והיו בו אך ורק יסודות מחוליים, לפחות חלק מיסודות הריקוד היו בו. והוא היה בלתי תלוי.
מבחינת מחשבת המחול אפשר להשוות בן השלשה הזו והשלשה המאוחרת יותר פוקין-דיאגילב-ניז'ינסקי. המחול  הקומי השפיע על אמנות הקרקס, הפנטומימה, התפתח במקביל לקומדיה דל ארטה או קידם אותה בצרפת (המחקרים לא ברורים בנושא זה). 

אחרי הקומדי באלט החל המחול הבלתי תלוי להתפתח בהפקה ג'יזל - יצירת מופת, המשיך לתיאטרון מרינסקי ברוסיה שם התרחשה קפיצה נוספת "פטרושקה" - יצירת מופת וההתפתחות קרסה ונעצרה בבת אחת בתקופת סטלין והיטלר עם מלחמת העולם השנייה. המחול קרס הידע אבד והמלאכה התדרדרה וחזרה לימי הביניים, גותיקה דתית של אנשים חילוניים. מעט  יסיונות להמשיך ולפתח אותו עם השנים התרחשו ראשון בסיביר ושני בירושלים, אבל על כך במאמר אחר. 

מאת ירון מרגולין

 by Yaron Margolin