ישראלדנס | IsraelDance
הדפס כל המאמרים של ישראלדנס | IsraelDanceכל המאמרים של תולדות המחול

תולדות הריקוד ברוסיה חלק 2. מאת ירון מרגולין

שנות ה 30 הראשונות של המאה התשע עשרה ברוסיה - סיפורם של קרלו בלאסיס ומריוס פטיפה.

 

כתב עת מתוקשב למחול 

  התפתחות הריקוד ברוסיה המשך 
 
מאת ירון מרגולין
 
 
בראשית שנות ה 30 של המאה ה - התשע עשרה ( 1832?) בלאסיס קרלו Carlo Blasis האיטלקי (נאפולי) הגיע לסנט פטרסבורג כרקדן. קרלו באלסיס נחשב לאומן הבאלט האינדיבידואלי ביותר של המאה ה -19. בין תלמידיו הגדולים הפרימה באלרינה קריטו ובין מפעליו הגדולים הוצאה לאור של ספר הדרכה לבאלט (מילנו 1820) ו'הקוד של טרפסיכורי' (לונדון 1820) 'הערות לגבי הריקוד' (לונדון 1847).
בשנת -4 -1861 שב בלאסיס לעבוד ברוסיה -בבולשוי שמו יצא לפניו כמורה דגול וכאסתטיקן של הריקוד לצד היותו כוריאוגרף ורקדן כוכב.

כרקדן בלאסיס החל לרקוד בגיל מאוד צעיר. במרסי הוא הופיע על הבמה בגיל 12 שנים.  בלאסיס הופיע ככוכב ריקודים על בימות של ערים רבות: בורדו, פריז, לה סקאלה במילנו - בה עבד תחת ויגאנו. בלאסיס רקד בלונדון ובסנט פטרסבורג.
במוסקבה הוא לימד בבית הספר הצמוד לבולשוי. בתקופה זו להקת הבאלט של הבולשוי כללה כבר 155 רקדנים מקצועיים.
 
ז'יל פרו

בשנת - 1848 הכוריאוגרף הגדול  Jules Perrot (צרפתי) כוכב בשמי הכוריאוגרפיה - גאון, אמן בשל ומייסד הסולו לאישה - בלתי תלוי (ג'יזל) הגיע לרוסיה.
פרו היה בתקופה זו רקדן בינלאומי בעל שם, מומחה למיזוג העדין שבין המוזיקה ותנועת הריקוד, גאון כוריאוגרפי וזה לא מזמן שהעלה את הבאלט ג'יזל באופרה של פריז אותו חיבר לאהובתו הרקדנית גריסי. מחול שהיה ועודנו הצלחה בינלאומית - יצירת מופת. אמן בסדר גודל כז'יל פרו ברוסיה בה המחול צעיר הייה תרומה אדירה להתפתחות הריקוד.
בשנת  1851 ז'יל פרו מונה לכוריאוגרף (באלה מאסטר) בלהקה הקיסרית והעלה בה, שנה לאחר הבכורה הצרפתית (ג'יזל) את יצירת המופת הרומנטית ז'יזל .
 
 

מריוס פטיפה - הצעיר


בגיל 29 (1847) ושנה לאחר שפרו הגיע לרוסיה גם מריוס פטיפה - (Marius Petipa) הגאון של הריקוד הצרפתי בא לרוסיה. פטיפה היה בתחילת דרכו. מריוס פטיפה  שיצר את "אגם הברבורים" "הבידרה" היה חסר ניסיון כוריאוגרפי. הוא היה רקדן גדול אבל הכוריאוגרף הצרפתי הגדול של התקופה בהחלט חב את התפתחותו ואת כישוריו ככוריאוגרף לפחות בחלקה לרוסיה.

תחילה פטיפה עבד עם הגדול מכולם (יוצר ג'זל) ז'יל פרו וממנו, ברוסיה, הוא למד את הסודות החשובים. מפרו למד את דרכי הכוריאוגרפיה הגבוהה: פיתוח, מוזיקאליות, יצירת תפקיד יחיד לאישה, סולו עצמאי שבנוי לתלפיות, הוא חש ברגישות בה התנועתיות של הריקוד מתאימה למקצב המוזיקה והרגש חווה ומוליד עצמו מהמרחב הדרמתי של ההרמוניה.

מאוחר יותר וביחד עם לב איונוב (Lev Ivanov) ,הכוריאוגרף הרוסי הגדול, (הרביעי) פיתח פטיפה את סמל הבאלט הקלאסי הרוסי ששיאו כמובן: 'אגם הברבורים' "Swan Lake" למוזיקה מאת צ'יקובסקי Tchaikovsky.
השניים ניסו לשלב בין הריקוד ויצירות מוזיקאליות שנוצרו במיוחד עבורם (אגם הברבורים) על-ידי הקומפוזיטורים הרוסיים הגדולים: גלזונוב Glazunov וצ'יקובסקי הגדול.

פטיפה הצעיר היה בהתחלה וריאוגרף משני בתיאטרון הקיסרי תחת ארתור סנט ליאון (Arthur St.Leon) שהיה כוריאוגרף הבית או כוריאוגרף הראשי ורק בשנת - 1869 שנתיים לאחר שארתור סנט ליאון שב לפריז הגשים פטיפה את חלומו והיה
לכוריאוגרף הראשי של להקת הבאלט הקיסרית של סנט פטרסבורג. מעמד על ומרחב פעולה בלתי רגיל לכוריאוגרף שיש לו מה לומר וגם יודע איך לומר זאת.
בשנת  1903 פטיפה פרש מתפקידו זה.

מריוס פטיפה חיבר כ- 46 באלטים ומספר קטעי מחול לאופרות.

 

סנט ליאון - יוצר באלט האופי הראשון - קופליה


בשנת  - 1859 הגיעה כוכב מחולי נוסף לסנט פטרסבורג ארתור סנט ליאון (Charles Victor (Arthur Michel Saint-Leon, יוצר באלט האופי הראשון - 'קופליה'.
ארתור סנט ליאון יליד 1815 (אביו היה כוריאוגרף גרמני משטוטגרט). מילאנו התפרסמה ברקדניות נפלאות מלהקת הסקאלה שכוריאוגרפים גדולים מתאהבים בהן. בעקבות פרו נראה שגם סנט ליאון יצא למילנו והתאהב ברקדנית גדולה .

סנט ליאון פגש במילנו את פאני קריטו Fanny Cerito הנודעת, והתאהב בה, לאחר תקופת חיזור מרגשת השניים התחתנו.

סנט ליאון יצר עבור אהובתו, רעייתו הכוכבת קריטו באלטים נודעים. אחת מפסגות מחולות היחיד שיצר לאישה הוא התפקיד מתיאו Matteo מהבאלט "אונדין" Ondine וכן הסולו "פואבו" סPhoebus מהבאלט "אסמרלדה" La Esmeralda שניהם בכוריאוגרפיה של ז'יל פרו סנט ליאון חיבר את הסולו בו בהמשך יצר למען פאני קריטו עוד כ - 16 תפקידי יחיד בבאלטים שונים שהועלו בלהקת האופרה בפריז. 
בשנת 1850 השניים נפרדו ו 9 שנים לאחר מכן ב 1859 עבר סנט ליאון לעבוד בתיאטרון הקיסרי של סנט פטרסבורג. כאן הוא יצר את הבאלט הרוסי השלישי שנושאו רוח העם הרוסי 'הסוס המגובנן' The Humpbacked Horse.

בשנת 1867סנט ליאון עזב את  סנט פטרסבורג וחזר לפריז. בפריז קיבל מנוי יוקרה שאי אפשר לסרב לו כוריאוגרף הבית של להקת הבאלט של האופרה בפריז - בתפקיד יוקרתי זה ארתור סנט ליאון החזיק עד יום מותו בשנת 1870.


ארתור סנט ליאון היה אחד הרקדנים הגדולים של תקופתו ושמו יצא לתהילה. יצירותיו זיכו אותו בתהילת עולם בחייו. במיוחד הרשימו חיבוריו לצעדי מחול עממי ששולבו ביצירות הבאלט שלו.

אלכסנדר גורסקי - הרוסי שלמד אצל פטיפה, השריש כתב תנועה וקידם את הבולשוי במוסקבה


בשנת - 1889 סיים אלכסנדר גורסקי (Alexander Gorsky) יליד סנט פטרסבורג (1871) את לימודיו בבית המחול הקיסרי. הוא היה רקדן מרשים ונודע בקפיצותיו הגבוהות. פרשנותו לתפקידי היחיד לא פעם נתקבלו בתהיות בשל מהפכנותו ותעוזת פרשנותו. את לימודיו החל בגיל 8. תחילה התקבל לבית ספר לבאלט אבל הצטרף אל אחותו לבחינות הקבלה בבית הספר המלכותי, שם המורים התעקשו שיצטרף ללמוד במוסד היוקרתי והמקצועי ביותר באותם זמנים (1879). הילד זכה לחנוך משובח וכשוריו הוכרו עוד טרם החל לרקוד. מורו החשוב והמשפיע היה פאטון קרסבין אביה של הפרימה באלרינה הגדולה תמרה קרסבינה (Platon Karsavin) דמות מרשימה נוספת שאצלה זכה גורסקי הצעיר ללמוד הרקדן וולקוב Volkov ומעל כולם המורה של התקופה  - מריוס פטיפה.

בשנת 1895 הצטרף הרקדן הרוסי אלכסנדר גורסקי כחבר בלהקת הבאלט הנודעת של תיאטרון מרינסקי, ושנה לאחר מכן בשנת 1896 הוא מונה כעוזר מדריך הוראת הבאלט בבית המחול הקיסרי. עד מהרה מונה כרקדן סולן וכיכב בבאלטים La Fille mal gardée, the La Flûte magique, and Le Réveil de Flore. בשנת 1897 (שנה לאחר מכן) כשהרקדן והמורה ולדימיר סטפאנוב (Vladimir Stepanov) שפיתח כתב תנועה משלו מת. אלכסנדר החליט להמשיך את מפעל חייוו של סטפאנוב  והכניס את כתב התנועה של סטפאנוב אל מערכת הלימודים של בית המחול הקיסרי. גורסקי השתמש מאוחר יותר בכתב זה לחיבור באלטים: Clorinda ,Queen of the Mountain Fairies) 1899).
באביב 1900 גורסקי מונה לעמדת כוכב להקת הבאלט המלכותי ו8 ימים לאחר מכן עבר למוסקבה ופעל בבולשוי. הלהקה המוסקבאית הייתה מוזנחת, הכוכבים הגדולים נעדרו ממרחביה ועד לבואו הכוכבים הגדולים באמת וכן הכוריאוגרפים המבטיחים הועברו מיד לסנט פטרסבורג.

 

גורסקי ראה במעבר למוסקבה מעבר זמני בלבד, שורשיו היו בסנט פטרסבורג. בה התפתח באמת הבאלט הרוסי, אבל משהגיע למוסקבה והחל לפגוש ברקדניה המוכשרים התגייס במלא נשמתו למשימה. גורסקי פעל בבולשוי ללא לאות ובסופו של דבר קידם את הלהקה, והוא עצמו נותר בה עד סוף ימיו.


בבולשוי גורסקי שימש בתפקיד רקדן ראשי, ויצר בו את גרסתו המיוחדת והנודעת ל"דון קישוט" למוזיקה מאת  מינקוס (גם אם הוא עדיין שמר על יסודות ופרקים מאת פטיפה היה במלאכתו ניצוץ של חדשנות.
לימים הוא הסביר את מחשבתו בנושא זה: 'אני לא מזהה כללי סימטרייה בריקוד וסצנות המחול שלי מאורגנות על-פי תפיסה חדשה. המיוחד בה דרישה להמשכיותה של התנועה.' רבים רואים בו את הכוריאוגרף שסלל את הדרך לגאון מיכאיל פוקין.

 

 גורסקי 'ערך' והעלה מחדש בבולשוי את 'אגם הברבורים' (1911) של איואנוב ופטיפה הוא ניקה והוציא את המחולות הסימטריים והוסיף ריקודי אופי שיצרו בכוריאוגרפיה ניגוד למחולות הליריים שהיו קיימים, 'בכדי ליצור מחול דרמטי' כדבריו. שחזוריו אלו לריקודים הגדולים של מוריו כללו גם את "דון קישוט",  "מפצח האגוזים" ו" La Fille mal gardée" נועדו להכשיר לסייע לרקדנים, לשכלל את הביטוי המחולי, ולהוביל את הלהקה של מוסקבה קדימה כדי לקדם אותה ללהקה באלט שוות ערך לזו שפועלת בסנט פטרסבורג. גורסקי הוסיף תפקידי אופי שדורשים ביטוי אישי, הוא שינה וייצב את קו התפתחות עלילת הריקוד הכללי ואפילו חידש את 'הסוס הקטן והמגוונן' מאת ארתור סנט ליאון (1901) השלישיה שבריקוד זה נכתבה על ידי מריוס פטיפה. (גורסקי יצר את 'נוטר דם דה פריז' עבור הבולשוי בשנת 1902 - הריקוד היה לאחד הבאלטים הנודעים. ה"נוטרדם בפריז" היה למחול חובה בכל להקת באלט קלאסי בעולם ונרקד עד ימנו.

הוא חידש בדרכו גם את 'ראי הקסמים' (1905), 'רימונדה' (1908) ואפילו את 'שודד הים' (1912) ויצירת המופת 'הבידרה'
(1917) אם כי רוב הלהקות בעולם כיום מעדיפות להופיע בגרסתו המקורית של פטיפה.

רבים רואים בו כוריאוגרף מהפכן. הוא פיתח יצירתיות ועמדה ייחודית בקרב תלמידיו וללא ספק הדואטים שלו דורשים יכולת טכנית גבוהה במיוחד.
גורסקי העלה את הדרישות מהרקדן הגברי לעמדה שהפכה והייתה חלק מרכזי מהמופע הריקודי. הגבר הרוקד נעשה שווה ערך לביטוי הנפשי. מדובר ביכולת עוצרת נשימה שהפכה את הבלט הקלאסי הרוסי לכל כך נדרש ואהוב. מבחינות רבות דווקא תפיסתו את הרקדן (הגברי) כהמשך לגישתו המהפכנית של כריסטיאן ג'ונסון היא שעשתה, לימים את הריקוד שהיה סמלה המסחרי של להקת הבולשוי.
ללא ספק גורסקי וג'ונסון פתחו את הדרך ואפשרו למיכאיל פוקין להיכנס אל הטרקלין, הגם שפוקין בנוסף לעיצוב תפקיד גברי גאוני (ניז'ינסקי - פטרושקה, שחרזדה, רוח הורד) הקדיש מחשבה רבה להלכי הנפש וביטויי הרגשות המחוליים מלהלכי הגוף ופעילותו האקרובטית.
גורסקי יצר מספר רב של באלטים החל מ 1899 ועד 1924 (שנת מותו).


יצירותיו השאירו את חותמן על התפתחות הבולשוי במוסקבה.

 

מיכאיל פוקין

 

הרשימה שלנו תסתיים בענק הרוסי - אם כי סיפורו של המחול הרוסי לא מסתיים עם הופעתו. סרג' ליפאר וקאסיאן גולזובסקי בא ואחריו ויצרו יצירות מופת (גלוזובסקי - נרקיס).
בשנת  1898 סיים מיכאיל פוקין אחד מגדול הכוריאוגרפים הרוסים את לימודיו בבית המחול הקיסרי.
פוקין לימד בבית המחול בשנים 1916 - 1904 ושאף להוסיף נופח טבעי לתנועת התלמידים. בהמשך הוקמה להקתו של סרגי דיאגילב (נולד 1872).
ב - 1909 יצאה הלהקה של דיאגילב (הבלה רוס) לפריז. מסע הופעותיה הראשון  (סיימה את הופעותיה 1929). המסע היה סנסציה והצלחה אולי הגדולה בתולדות הריקוד.

במסע הלהקה השני כבר פעלו ב'בלה רוס' שני יוצרי מחולות רוסיים ושניהם היו מאוד גדולים: פוקין וניז'ינסקי בהמשך התגלתה גם ברוניסלאבה ניז'ינסקה, ליאוניד מסין ואפילו ג'ורג' בלנשין כולם פעלו בלהקה שדיאגילב הקים.


מסע הופעותיה הראשון לפריז לא היה סתם הצלחה אלא אירוע דרמתי ומרכזי בחיי הרקדנים הרוסיים והביא את הקהל הצרפתי לתדהמה שהשפיעה על עולם הבאלט במערב.
ההופעה הרוסית בפריז הייתה מרשימה, סנסציה כה גדולה עד כדי-כך שהכל עסקו בפריז בנושא אחד: הבאלט הרוסי.


המחול האיטלקי המוכר שעבר צמיחה וטיפול מסור בצרפת הגיע לשיא המיומנות שלו וההברקה הכוריאוגרפית משהיה לבאלט הרוסי. ממחולות חצר וחלק ממנות הסעודה. בשנת 1909 הפך הריקוד בעזרת דיאגילב לפילוסופיה בתנועה שמבטאת רעיונות
ייחודיים.

דיאגילב עודד את המחשבה הרוסית. הוא חיפש אחר הרעיון המייחד והמאפיין את הנפש הרוסית ויצר לשם כך דמויות ריקודיות. הוא יזם פרויקטים מחוליים סביב רעיונות שעיצב והם שנתנו את הדחף וההשראה ליצירות הפאר של המאה העשרים:
'רוח השושנה', 'אחר הצהרים של הפאון', 'טיל אוילינשפיגיל', 'העופרים' כולם סללו את הדרך להתפתחות המחול המודרני.
היוצרים שהובילו מאז 1909 ועד לתקופה האחרונה בריקוד כבר לא היו איטלקים, או צרפתיים רק הרוסים. הם יצרו את המחול הרוסי והעבירו אותו לארה"ב בה הוא מצא קרקע זרה, עקרה. בארה"ב החל המאבק נגד האליטה הרוקדת. ונגד המחול כבידור (רות סנט דניס) והוא השתנה והיה למחול המודרני שלא כלל אסתטיקונים, מחשבת מחול וקרס באינספור ואריאציות קבוצתיות חסרות פשר ודלות תוכן. למעשה חזר המחול אל התקופה הביזנטית. 

הריחוק ממסורת אמיתית של באלט לא אפשר לו להחזיק מעמד זמן רב ולנסוק והחלל גדל והריקוד פינה בהדרגה את מקומו לתופעות בידוריות רדודות.
 

 

נפתלי עירוני האסתטיקן של המחול הגיע לרוסיה בהזמנת השילטונות הסוביטים כדי לסייע בפיתוח תעשיית הפלסטיקה של רוסיה. עירוני היה מהנדס כימי מדופלם ובין מפעליו יצירת מסכת האבך הרוסית (עירוני פעל גם בתעשייה הצבאית בארץ
משעלה לישראל מרומניה). הוא היה גאון. 
עירוני (נולד תחת השם ניקו הורודניצנו) התבונן במחול הרוסי והתמוגג מהריקודים שנוצרו שם, עיקר התרשמותו הייתה מהבאלטים מתקופתו של דיאגילב. עירוני הבין את הדרישה ליצור קו התפתחות מחולי בו נעים תפקידי מחול בלתי תלויים ושווי ערך כפי שיצרו ז'יל פרו (נשי) וג'ונסון, גורסקי-פוקין (גברי) עירוני חיפש דרך בה יתאפשר הרגש ויתהווה כזרימה חופשית של האירועים המחוליים ויהפוך את המחול לאומנות של תנועה.

המהפכה של עירוני בהגדרת הריקוד לא כאמנות של במה, לא כאמנות של דראמה אלא כאמנות של תנועה ורגש שהוא תנועה קינטית מהווה לכן יסוד תוכני מרכזי בריקוד.

במהלך התבוננותו עירוני ראה קשלים רבים. את השגותיו לגבי הקיים ואת חזונו אסף בשני מאמריו: 'המחול מול המודלים שלו' ו'מחול ותנועה' המופיעים ב'מחול הבלתי תלוי, מהות, עיצוב וביצוע שיצא לאור בישראל 1991.

עירוני במאמריו ממשיך את דרכם של גדולי הוגי הדעות הרוסיים בתחום הריקוד.


במפעלו זה סייע עירוני להשלים את חזון המחול הרוסי והעביר תשתית רעיונית מוצקה אל עולם התנועה שלנו.


ללא ספק ברוסיה הוכח כי בעזרת אומנים דגולים, חזון, סיוע, עבודה, שיתוף פעולה עם יוצרים דגולים ואהבה ניתן לצמח תשתית אדירה להתפתחותם של גאונים אומנותיים בכלל וריקודיים בפרק בזמן קצר.


ירון מרגולין


פורסם 20.3.01