ישראלדנס | IsraelDance
הדפס כל המאמרים של ישראלדנס | IsraelDanceכל המאמרים של תולדות המחול

פייר בושאמפ (1631-1719) - הרקדן המקורב למלכות

פייר בושאמפ (1631-1719 Pierre Beauchamp) הוא הרקדן שהיה מורו של האיש החזק ביותר בעולם הישן - רקדן ששלט ביד רמה בצרפת, בנה ארמונות והשפיע על כל אירופה: המלך לואי ה 14.

 

פייר בושאמפ – 1631-1719 גדול רקדני צרפת. 

ירון מרגולין

 

כשמלאו לפייר בושאמפ  (Pierre Beauchamp) שלוש עשרה שנים הוא הוזמן ללמד את מלך צרפת ריקוד ומאותו יום, במשך עשרים ושתיים שנים חזרו ונפגשו השניים יום יום לאימוני הריקוד. הוא היה חברו לבמה וכיכב לצידו ב'מחול הלילה' שפרסם את מלכו כ"מלך השמש".

על הבמה היה פייר בושאמפ פסל שקם לתחייה, סאטיר ודמויות מיתולוגיות לצד חברו לריקוד - הוד רוממותו מלך צרפת.

מקורבו ורעו ז'אן לולי שהיה  כוריאוגרף החצר וחיבר תפקידי יחיד למלך צרפת פתח לו את הדלת והזמין אותו ליצור ריקודים בהפקותיו. הוא היה חבר, אמן גדול, פילוסוף של הריקוד, רקדן גדול, מורה גדול לריקוד, מוזיקאי, וככוריאוגרף גדול ומצליח שעבד גם עם המחזאי הנודע מולייר.

 

בושמפ נולד בפריז למשפחה של כנרים, שניגנו בתזמורת המלך זה כמה דורות. חלקם נחשבו גם מורי מחול מקצועיים. בשנת 1593 התקבל פייר בושאמפ לתזמורתו של המלך ככנר. בתזמורת זו, שהייתה מכובדת ביותר, ניגן לפניו סבו כריסטוף בושאמפ (בתקופת לואי ה 13). פייר היה ילד מחונן ומעל הכול רקדן וירטואוז, שהלחין גם מוסיקה לכמה מופעים וכבש את לב צופיו.

בהיותו בן 11 לערך - בשנת 1648 לקח חלק בבאלט "תשוקה מטורפת" (the Ballet du dereglement des passions) הוצג בפלה קרדינל (the Palais Cardinal).

בבאלט "התשוקה" רקד תפקיד של פסל שקם לתחייה, הודות לאש שפרומתיאוס גנב מהאלים. הוא היה מוכשר מאוד והופעתו משכה מיד את תשומת לב אנשי החצר. תנועותיו היו חינניות ויפות מאוד, המלך הצעיר (לואי דיודונה) השתוקק לדעת, ממנו, כיצד לבצע אותן. מה שהרשים במיוחד היה השילוב המיוחד שבן החינניות המלאכית וקפיצותיו הגבוהות. אלו  עשו את עיקר הרושם והרקדן הוגדר כרקדן הטוב ביותר בצרפת. שנתיים לאחר מכן,  הלא יאמן קרה. בהיותו בן 13 בלבד, בשנת 1650 הוזמן פייר בושאמפ בכבודו ובעצמו לשמש המורה הפרטי לבלט של דיודונה הוא לואי הארבעה עשר מלך צרפת ונוורה  (בתמונה מימין), דיודנה היה אז נער בן 12 שנים. במשך כעשרים שנה נפגשו הנערים: פייר (המורה לבאלט) ודיודנה (מלך צרפת ונוורה - הכל יכול "המדינה זה אני") יום יום בסטודיו לבאלט. 

פייר בושאמפ  ניחן בכישורי חברה מצוינים אבל הקשר עם לואי נוצר באופן טבעי. הקרבה המופלאה לבית המלוכה נשמרה לאורך כל חייו, משימה לא פשוטה בחצר רבת תככים ומזימות. בנוסף להיותו כוריאוגרף מצליח ורקדן ענק פיתח כישורי חברה אדירים. בושאמפ היה גם חבר למלך וגם דיפלומט מוכשר. אדם בעל  ראיית מעמקים איתנה - מושג שטבעתי כדי להסביר התפתחות נדירה וייחודית בנפש האדם של כישור חיים זה. 

ראיית המעמקים מביאה אדם להעצים את מעמדו על-ידי השתלשלות במעמד גבוהה יותר, להיטמע בה ולהגיע בעזרת כישורים חדשים שנוצרים בה למימוש עצמי.

 

הריקוד של הלילה - Ballet de la nuit

 

בשנת 1653 בהיותו בן 16 עלה בושאמפ לבמה לצד תלמידו המלכותי לואי ה-14 שהיה אז בן 15. הבאלט הוצג בארמון הלובר והכניס לתמונה את מי שיהיה מעתה שותפו ליצירה  ז'אן בפטיס לולי (1632-1687 Jean-Baptiste Lully) (כוריאוגרף המלך, מייסד הקומדי באלט (ראה הערה)1, אמן איטלקי, אדם נאמן ואמין, שברוב חייו פעל בחצרו של מלך צרפת לואי ה 14 וזכה להכרתו).  בהמשך לולי מונה למעמד הרם של מנהל האקדמיה למוסיקה בפריז,  בן שאר יציריו  ה"אריה"  באמנות האופרה - הוא שייצר את הסולו - שיר לזמר כוכב עם ליווי, שמאפשר לו להפגין כישורים ייחודיים. הוא היה אחד הכוריאוגרפים הגדולים של הדור.

 

 

הבלט של מלך השמש והלילה

 

"הבלט המלכותי של הלילה" (Ballet of the Night) במקור " Ballet de la Nuit"  בלט בכיכובו של המלך הרקדן לואי ה 14 ובן זוגו לבמה היה מורו, מיודענו למאמר זה: פייר בושאפ (שכיכב בתפקיד נשי, דבר מקובל בימים ההם - בתמונה לשמאל).

הבלט של הלילה -  נקשר בתולדות הריקוד עם מחולות הבאלט אנטרה הנודעים, ריקוד של כניסות וכל כניסה מאפשרת סצנה חדשה ומרהיבה ללא קשר רעיוני בניהן  (בכורה 1653).

הרקדן הראשי בבלט הלילה כאמור לעיל, היה הוד מלכותו לואי ה - 14, מלך צרפת. לואי רקד בתפקיד מלך השמש. זו היצירה שהעניקה ללואי ה- 14 את כינויו המפורסם: 'מלך השמש'. הכוריאוגרף של הריקוד נותר אלמוני (כנוהג התקופה, אבל סוברים שהיה כוריאוגרף החצר ז'אן בפטיסט לולי).

העלילה אלגורית: גנבים בלילה מנסים לבזוז בית. השמש עולה עם שחר (בביצועו של המלך לואי ה14 בעצמו), כשהיא מוקפת בכל המעלות הטובות: כבוד, חן, אהבה, עושר, ניצחון תהילה, אומץ לב וביטחון שהתבטא בגרנד בלט מרהיב.
ה"בלט של הלילה" העלה סיפור אמיתי שנקשר בניסיונות התקוממות של קבוצת אצילים פורשים - הפורונד- [מזארן – יועץ המלך והמושל בפועל בצרפת, קרדינאל,  פעל למען חיזוק השלטון המרכזי על חשבון האצולה (הוא ניסה לפגוע באצילים כלכלית, ע"י הטלת מיסים), פרצו מהומות בפריז, (בין 1648 ל– 1653) אנה, המלכה האם והמלך לואי ה 14, נמלטו מהעיר. נסיך קונדה בראש צבאו צר על העיר והגיע להסכם רגיעה זמני עם המתפרעים לטובת המלך: ה"פרונד הפרלמנטרי" אבל אחריו החלה עוד מרידה, הפעם של נסיכים ואצילים. המלך הצעיר כאוהב תככים ומזימות, פעל בחוכמה דיפלומטית (בעצת יועצו הקרדינאל מזארן). לואי ה - 14 חיפש דרכים מתוחכמות ולא אלימות להשיב את האמון בו ובממשלתו. באלט הלילה הייתה אחת השיטות לדיפלומטיה השקטה.

"הבלט של הלילה" בכיכוב המלך בתפקיד "מלך השמש", הוזמן על-ידו ובא לפתות (את הממורמרים, שיצאו נגדו) ברומזו, מעל בימת הריקוד, ששלטונו צופן בחובו יתרונות של שפע ושלום.

הבלט זכה להצלחה גדולה והוצג שש פעמים בשבועות אחדים ואח"כ הוצג בכל שנה מחדש.
 

סיפורו של שיתוף פעולה ארוך שנים

 

לאורך מספר שנים השתרש שיתוף הפעולה בן ז'אן בפטיסט לולי (כוריאוגרף החצר) ובושמפ שהיה מאוחר יותר מנהל האקדמיה למחול. מדובר בחברות נדירה ורעות בכל דרגי היצירה. אמון הדדי עמוק וארוך שנים.

תחילת קשרי האמון בניהם, בקשרים שבין כוריאוגרף והרקדן שלו. בושאמפ היה הכוכב של יצירות לולי והביא ללולי כבוד והצלחה ולולי לא נשאר חייב לפייר; הוא יצר במיוחד עבורו תפקידים שובי לב שהביאו לרקדן פייר בושאמפ פרסום רב והערכה גדולה. האמון ההדדי הלך והתרחב עם השנים. לולי הזמין את בושאמפ לכרגרף עבור הפקה חדשה שלו (ראה להלן).

התלכיד הייחודי של השניים נדיר בעולם האמנות של תקופתנו, אך באותם זמנים, האמנים הגדולים האמינו במסירות הדדית ובנאמנות עמוקה. ברוח זו, השניים פעלו לקדם את תלמידיהם ואת חבריהם ליצירה ובמקרה שלפנינו גם את חוכמת המחול. הם הבינו את חשיבותה של ההדדיות ושל עיצוב רעיון-המחול בדרך של שיתוף כוחות מחשבתיים .מאוחר יותר נשוב לפגוש שתוף פעולה נוסף בעיצוב רעיון-מחולי שהביא להפקה המפוארת "ג'יזל" בו היה מעורב המשורר תאופיל גוטייה והסופר ז'יל-הנרי ורנוי דה סנט-ג'ורג'. יחד ז'אן ופייר חברו ופעלו במרץ, כדי לקדם את הרעיון המרכזי שמלכד את כל חלקי היצירה לשלם גם בריקוד.

תפקיד הרעיון באמנות; לאחד את כל החלקים שלוקחים חלק ביצירה, היה הכרח מרכזי להתפתחות הריקוד כאמנות גבוהה. השלם ניכר בחלקיו, וכל חלק שלו, מייצג את הרעיון המרכזי - והרעיון המשותף לופת את השלם על חלקיו  - לאחד. הרעיון המרכזי נמשל לכוח הגרביטציה בהקשר זה, עוד על כך ראה "רגלי צפרדע" מאת רוני ירדן. נושא זה מאוד קשה להשגה אבל חשיבותו הוכרה על-ידי המלך לואי ה 14, שהבין גם בחשיבותו להתפתחות האמנות. לואי עודד את פעילותם המחשבתית וראה בה ברכה רבה. הודות לתהליך החדש שייצרו, החל חיבור התנועות של הריקוד לקבל משמעות ותלכיד רעיוני. הוא שקידם את המחול אל מעבר ל"ריקוד הכניסות" שהיה יותר מופע בידור מאמנות של ריקוד.

עיצוב הרעיון של הריקוד החל, והתוצאה איחוד וקישור בן ריקודי הקבוצה וריקודי היחיד שבהפקה. כונה ליברית (libretto) ויש כותבים ליבריט.

בשנת 1654 שב ועלה שמם של השניים (פייר וז'אן) בבאלט דה פרוברבה Ballet des Proverbes שלקח חלק בהפקה מרשימה ביותר של האופרה Le nozze di Teti e di Peleo מאת פרנצ'סקו קוואלי שהיה מלחין אופרות מוצלח. ההפקה הופקה עבור חגיגות החתונה של  אלפונסו ד'אסטה Este בנו של דוכס מודנה. לולי שב ויצר את הריקודים ובם תפקיד מרשים ביותר לפייר בושאמפ ששב וכבש  את לב הקהל. הוא שב והוכר כגדול רקדניה של צרפת.

שיתוף הפעולה הפורה של השניים, יותר נכון שלושה (אם נוסיף את דיודונה לרשימת השותפים),  הביא ליצירת מחולות נוספים. ב 1656 נוצר המחול  "La Galerie du Temps", וב 1657 "ballet des plaisirs troubles". כנראה שבושאמפ כיכב כאן כסאטיר במצריים העתיקה לצד הרקדן המלכותי לואי ה 14 (דיודונה, בילדןותו).

 

הכוריאוגרפיה הראשונה של הרקדן הגדול של צרפת

 

בשנת 1656 - התרחש ארוע מדהים, במונחי ימנו, הרקדן הכוכב בושאמפ הוזמן ליצור כוריאוגרפיה בהפקה חדשה של הכוריאוגרף הקבוע שלו וחברו לולי (Jean-Baptiste Lully) וחודש לאחר מכן יצר פייר בושאמפ הפקה נוספת בשביל לולי: "תקופת האבירות"  (La Galanterie du temps) מחול שני להפקה של לולי בתוך זמן קצר ובשנת 1657 הוזמן הריקוד השלישי אבל הפעם על ידי אחד המחזאים הגדולים של צרפת "טורדנויות מענגות" (Ballet des plaisirs troubles) שהוצג בלובר. בהפקה  Les Facheux של מולייר, בושאמפ חיבר עבור מולייר גם גם את המוזיקה וגם את הכוריאוגרפיה. לולי פתח לפייר את דלת יצירת הכוריאוגרפיה, אבל ההצלחה המשיכה את חברותם והמשך שיתוף הפעולה של השניים הגיע לשיא בהפקת אירוסיו של המלך לואי ה 14.

 

ריקוד החתונה

 

ב 9 ביוני בשנת 1660 נערכה מסיבת הכלולות של המלך לואי ה-14 עם הנסיכה הספרדית (מריה תרזה - Maria Theresa  הייתה שידוך מיוחס במיוחד בשל מוצאה הרם ממשפחות המלוכה הספרדית, הצרפתית והאוסטרית). חתונת מלך צרפת הייתה אירוע ענק ומרכזי בעולם הישן. לחתונה היו היבטים פוליטיים (השלמה עם ספרד), חברתיים (מי באצילים) ואמנותיים רמי מעלה. בושאמפ (שהפיק עם לולי את חגיגות האירוסין של בן הדוכס האיטלקי) הוזמן לככב כסולן בבאלט המיועד לקחת חלק באחד מרגעי השיא של החגיגה.  הריקוד היה אחד החלקים היותר נוצצים - פייר רקד היטב, הוא שב והרשים במחול עוצר נשימה שז'אן-בטיסט לולי חיבר עבורו הלהיט הגדול של התקופה: האופרה Xerse מאת  פרנצ'סקו קואלי (Francesco Cavalli, שהוזכר לעיל, גם הוא בקשר לחתונת בן הדוכס האיטלקי). רגע, כיצד להיט התקופה - כלומר משהו שכבר קיים - מוצר משומש, יכול להפוך לדבר מבוקש ונוצץ בחתונת מלך צרפת והוד רוממותה נסיכת ספרד ?

יש לעצור ולבחון את ההתרחשויות שקדמו לכך, ואם נתבונן אל מאחרי הקלעים, נמצא סקנדל ענק. מסתבר, שבמקור הוזמן מופע אחר לגמרי. לא להיט משומש ומוכר, מקואלי האגדי - הוזמן להיט חדש, טוב יותר ומוצלח יותר. האיטלקי פרנצ'סקו קואלי, הכוכב הגדול של האופרה באיטליה נדרש לתת משהוא עוד יותר גדול !

קוואלי הגיע לחצר, אחוז התרגשות, היו לו רעיונות גדולים ונכונות עצומה, גם הובטח לו הרבה מאוד כסף, אבל הוא הסתבך בתככי החצר הצרפתית ונפל קורבן לכמה מזימות. קואלי נכשל, כשלון חרוץ ולא הצליח ליצור עבור המלך את הפקה היוקרתית שנדרשה. להיט ענק, אופרה שלאגר שעוד שנים ידובר בה .... ראיית מעמקים חזקה לא הייתה לו, האופרה שלו Xerse הייתה להיט מוכר באיטליה. לולי ופייר בושאמפ הכירו אותה היטב. בסיוע הכוכב המקומי פייר בושאמפ שהציל את המצב - והכוריאוגרף הגדול ז'אן-בטיסט לולי שראו שמצבו המביך של האיטלקי בפריז עלול להביא רק אסון, קמו השניים: לולי ופייר, שלבו ידיים, גם שלבו מוחות ולקחו חלק זריז תוך כדי השתתפות בהפקה הגרנדיוזית. הם חידשו את האופרה המוצלחת ביותר שלו Xerse, הוסיפו ריקודים חדשים שלהם, והחגיגה הגדולה, בתחום המסיבות של התקופה בצרפת, החתונה המלכותית של לואי הארבעה עשר לנסיכת ספרד מריה תרזה (האינפנטה) יצאה לדרך. המופע היה להצלחה אדירה והכיכב מיודענו, שב וזכה לתשומת הלב ולהערכה הראויה.

מולייר - מהיותו נער פייר שתף פעולה עם המחזאי הגדול מולייר ( Moliere). מולייר היה בן דוד של בושאמפ, ופייר בושמאפ רקד בהפקות ה"קומדיי באלט" (comedie-ballets) - שמולייר העלה ב"התיאטרון המהולל" (L'Illustre Theatre - זה שמו).

קשה להבין מהמסמכים שנמצאו בארכיונים את היקף פעילותו של בושמאפ ב'תיאטרון המהולל'. התיאטרון היה שייך למולייר ולשחקנית המפורסמת בז'ר ולשני אחיה. מה שברור בודאות, זה שלאחר שמולייר כבש את לבו של המלך במשחקו ב"ענוגות הנלעגות" (Les Précieuses ridicules) - מחזה שמולייר ייצר והעלה בנוכחות לואי ה-14 בתיאטרון "לוֹ פוֹטי-בוֹרבוֹן", המלך התרגש, התרשם והעניק לו את חסותו.

להקתו של  מולייר (להקת מולייר  - the Troupe de Monsieur) קיבלה מעמד של "להקת המלך" ובושמאפ רקד גם בהפקותיה. בברור הוא השתתף שם ב 9 הפקות משותפות למולייר ולכוריאוגרף לולי (Moliere-Lully). עוד ברור בודאות ששבשנת 1650בושאמפ (הצעיר) הלחין את המוזיקה להפקה של מולייר Les Facheux. 

פייר בושאמפ הופיע אצל מולייר כרקדן במגוון רחב של תפקידים, החל מתפקידים דרמטיים דרך דמויות קומיות, והעלה שדונים ודמויות מיתולוגיות.

עד שנת 1671 לולי היה הכוריאוגרף של מולייר אבל לאחר 1671 חל מהפך ובושאמפ מונה לכוריאוגרף הבית של מולייר. שיתוף הפעולה מולייר-בושאמפ היה פורה ונמשך עד מות מולייר בשנת 1673. 

 נחזור עשר שנים אחורה בזמן: בשנת 1661 הזמין השר הצרפתי ניקולה פוקה (Nicolas Fouquet) אצל השניים ז'אן ופייר הפקה שהייתה להצלחה מרשימה והועלתה 44 פעמים בפלה רויאל (Palais Royal) בפני הקהל הרחב. תחילה הבאלט הועלה במספר הופעות סגורות שיועדו לאצילים ולאליטה.

בשנת 1669 ארעו שתי התרחשויות בצרפת הראשונה גדולה מאוד, בחיי האמנות והשניה שולית אבל רבת משמעויות.

1. בשנת 1669 הקים לואי ה-14 את האקדמיה Académie d'Opéra, . כוריאוגרף החצר ז'אן-בטיסט לולי  נבחר לעמוד בראשה ופייר הועלה לדרגת כוריאוגרף החצר במקומו (Ballets du Roy).

 

הפרישה המלכותית


2. בשנת 1670 (או בסוף 1669) ארע אירוע שולי, אבל בעל השפעה אדירה על התפתחות הריקוד בצרפת. לואי ה 14, הרקדן, המלך, בהיותו בן 32, החליט לפרוש מהבמה.
הפרישה שלו שחררה כבלים רבים ומחויבויות למלוכה. המלך הריכוזי והרקדן המופיע - לואי, דרש את כל התפקידים הראשיים לעצמו. בנוסף לחלוקת תפקידי הסולו הלא ענינית ושלא על פי ההתאמה של הרקדן לתפקיד, מהלך החזרות היה מוקפד ורווי גינוני כבוד דיפלומטיים וגם הם שלא מהעניין. נשים לא השתתפו בהפקות ותפקידי האישה נרקדו על-ידי גברים. פייר בושאמפ למשל, שימש באופן קבוע גם בתפקיד בת זוגו של המלך על במת הריקוד (כשנדרשה נסיכה) וזה היה דבר מקובל.

הפרישה המשחררת אפשרה לבצע שינויים רבים, והראשון בהם: נשים קיבלו תפקיד מרכזי על בימת הריקוד. בשני - אופי הרקדן וסגנון המחול הוא שקבע מי המתאים לרקוד את תפקיד ושלישי הרגשות של הדמות הנרקדת החלו להיות נושא מחולי. נושא הרגשות נדרש ותוך זמן קצר קיבל מקום והיה חלק אינטגרלי מתפיסת העולם את המחול העכשווי. "חוכמת המחול" ביקשה דרך לעצב דמות מחולית נושאת רגש וזה דרש הרבה מאוד עבודה, נסיונות ומחשבה (עד היום מעטים הכוריאוגרפים שמסוגילים לעמוד בה).
הכוריאוגרפים החלו להתפתח ולפתח תפקידי מחול לנשים ששיאם בארבע מחולות היחיד שעיצב ז'יל פרו לגרייסי (Carlotta Grisi) - ג'יזל (1841).

ארבע שנים לאחר הפרישה המלכותית, בשנת 1674 קיבל פייר בושאמפ את המינוי: חבר באיגוד הרקדנים (גילדה - "האגודה של המורים למחול"). חברות זו הייתה חלק מנהלי הריכוזיות של המלך, אבל גם היוותה אסמכתא והגדרה למקצוענות עליונה ביותר בצרפת והכרה בהבנה מלאה, של מרחב המחול . מספר שנים מאוחר יותר (ראה להלן) גם הועמד בראש האקדמיה לבאלט ( the Academie Royale de Danse) שתלמידו המלכותי, המלך לואי ה - 14 ייסד בפריז.

הערה: המונחים אקדמיה דלאופרה, אקדמיה למחול ואקדמיה - ארגון המורים בכולם שרויה המילה: "אקדמיה" (לא לבלבל בניהם).

 

הקודיפיקציה  של אמנות המחול

 

קודיפיקציה - מונח מעולם המשפט. קודיפיקציה, הוא תהליך של כינוס ואיסוף כללים, הרגלים, וחוקים קיימים, עריכתם והתאמתם לזמן ולמצב הנוכחי, או יצירה של מערכת חוקים בתחום מסוים. התחום כאן הוא הבלט הקלאסי.

פייר בושמפ בתפקיד ראש האקדמיה וכמי שהאמין ברעיון מרכזי, שולט ומאחד הכול, יצר את הקודיפיקציה של הריקוד. יתכן שאמונתו של בושאמפ באיחוד הצעדים סביב רעיון קלאסי נבעה מחייו. הוא היה  קרוב למלך הריכוזי, שהיה תלמידו, ושימש לו דוגמא חייה, שהילכה לפניו, לגבי יכולתו של כוח פעיל ויצירתי (המלך לואי ה 14) להשתלט ולהכריע בכל התחומים במדינה. לואי מאוד הצליח לקדם ולהביא להשגים יוצאי דופן בצרפת גם בתחום ארגון הצבא, הכלכלה, החינוך, התרבות והאמנויות. מכל מקום, בושאמפ הוא שיצר את הקודיפיקציה של הריקוד שהיה לבלט קלאסי.

בושאמפ ליכד וארגון מחדש את כל הצעדים שהיו עד אז למילון תנועתי. הוא ניפה את אלו שלא תאמו את הרוח הכללית. ויצר אסכולה של מה כן ומה לא בריקוד היא הבאלט הקלאסי (הצרפתי, מאוחר יותר עוצב סגנון רוסי) - בושאמפ עצב נוסחאות קצרות - תנועות מסוימות שכונו צעדים וניתנו להם שמות: צעדי חתול (PAS DE CHAT), יציאה לטיול (פרומנד), להרכיב (אסמבלה) או להכות (פרפה) לזרוק (ז'טה), לסגת (RETIRE) ואפילו "זמן החיים" (TEMPS LEVE) טאן לווה, צעד נפוץ , שמכוון לקפיצה על רגל אחת (ניתור ונחיתה על אותה רגל, בהבדל מנחיתה על הרגל השנייה). 

עיצובם של הצעדים בהשראת הפסלים של יוון העתיקה - שהגדירו את הקלאסיקה והיווו דוגמא לתנוחה קלאסיות נכונות, מכובדות, מלכותיות וראויות להרקד. סביב העקרונות האלו התקבצו הצעדים לקודים וצורות, שכללו את הגדרת חמשת עמידות היסוד של הבאלט הקלאסי, ואפילו עיקרון ה- טרן אאוט ( Turn Out) שבעמידות היסוד נקבע על ידו.  חידוש נוסף שנקשר בשמו של בושאמפ - תנועות הידיים (פורדברה) שהיו מוגבלות בשימוש עד תקופתו. בושאמפ הניע את זרועות רקדניו דבר שהיה חדשני בזמנו.  

 

כתב תנועה

 

בשנת 1680 פיתח בושאמפ כתב תנועה בשם סימון פוויל  (Notation Feuillet) . מערכת סימנים של צעדי ריקוד על שם אדם שקראו לו פוויל. כתב תנועה (סימון פוויל) הוזמן על ידי לואי הארבעה עשר והשם פוויל הוא לא על שם הממציא, אלא על שם המוציא לאור של הכתב: פוויל.

בשנת 1700 ראול-אוז פוויל (Raoul-Auger Feuillet) החליט לקדם פרסום של ריקודי במה וחצר והוציא לאור בעזרת תורת הסימנים של בושאמפ רישום של מחולות. פרסומיו שימשו לשחזר ריקודים לבמה ושימושו להפקת אירועי חצר לאורך כל המאה השמונה-עשרה.

 

 

מנהל האקדמיה הגדולה לריקוד בפריז 

 

בשנת 1680 מונה פייר בושאמפ לתפקיד ניהולי: ראש האקדמיה המלכותית לריקוד (The Académie Royale de Danse), שהייתה חטיבה חדשה שהוקמה באקדמיה ד'אופרה שבהנהלת לולי 11 שנים לאחר שנוסדה על-ידי המלך (נוסדה 1669) כאן פייר בושאמפ פיתח את כתב התנועה שהוזכר לעיל.

שבע שנים מאוחר יותר, אם מות חברו לולי (שעמד בראש המוסד), פרש פייר לגמלאות (1687) והעביר את שרביט הניהול לתלמידו  לואיס פקו (Louis Pecor).

הרקדן הגדול של הצרפתים פייר בושאמפ המשיך לרקוד  גם אחרי פרישתו ומספרים שזריזותו ויכולותיו של פייר בושאמפ לקפוץ נותרו לשרותי הריקוד שלו. גם גופו נותר נאמן לאדם שהיה יותר מכל נאמן לריקוד, לחבריו ולשותפיו לריקוד.

פייר בושאמפ לא פרש מהריקוד גם כמורה והמשיך לתת שעורי מחול לאליטה הצרפתית על-פי דרישה. 

 הערות

1. הקומדי בלט - בחצרו של לואי ה- 14 התפתחו שני זרמים ראשון נקשר בעשייה ויצירה של מחולות ו'הקומדי באלט' אחד מהם וזרם שני נקשר בתהליכי מחשבה - אסתטיקה ומחשבת המחול. מרחב  שנקשר בפילוסופיה והפילוסופיה של האמנות מכונה אסתטיקה וזו של המחול מכונה בעברית  "חכמת מחול", הודות לאחד מהאסתטיקונים החשובים שפעל בארץ וכתב כאן נפתלי עירוני (שהיה מורי). 

הריקוד בתחילת דרכו נקשר עם ארועי חצר, סעודות מפוארות ומגוון קטעי בידור - בדומה למה שקורה היום במחול העכשווי, שמבחינת תולדות המחול חזר לימי הביניים.

בלט החצר היה ניסיון לעצב מחול חדש - לא ימי ביניימי - רנסנס. יש לזכור שהרנסנס הוציא את החברה מימי הביניים ומהאמנות הגותית. הביא את הציור לשיא (טינטורטו, רפאל, בנבנוטו צ'ליני דהוינצ'י), האדריכלות הגיעה להישגים והתיאטרון בא עד לשיאו עם  שקספיר. הריקוד נותר יתום , כבול, רדוד, חסר התפתחות, אין דמויות, אין רגשות, חיוור וחסר צבע, מימד התנועה מעורר רחמים: תנועה יחסית אפב - כלומר אוניסונו. רוב התנועה בקו האופקי וכמעט אין התרחשות בקו הניצב, פרט למעט קפיצות. מאוד דל וחוזר על עצמו. קו ניצו קבוע ונייח - מעורר רחמים - ביחס לשאר האמנויות. תופעה של העדר. העדר תנועה והעדר כלים והעדר אמצעי ביטוי מחוליים ומעל הכול העדר מחשבה מחולית. עלוב.

המחול של החצר בתקופת לואי ה - 14, קיבל מבנה קבוע שבו פתיחה תזמורתית ואחריה כ-30 כניסות וגרנד בלט בסיום בהשתתפות הקהל. הכניסות (באלט אנטרה) היו קטעים או כפי שמכנים אותם בעולם הבידור 'נמברס' - כלומר מספרים. להפקה משגשגת דרושים 5 מספרים חזקים, אם יש לכם 5 כניסות אל מספרים חזקים יש לכם  שלאגר. תבדקו מהו ריקוד שלאגר בימנו ותראו 3 מספרים חזקים והחזק ביותר חייב להיות בסוף. כמעט שאין מי שמגיע לדרגת לולי שיכל לייצר 5 - 7 מספרים חזקים.  

5 מספרים חזקים: ריקוד פותח, ריקוד שיא - מעט אחרי האמצע וריקוד סיום ועוד שניים ביניהם - השאר יכול להיות דל ומשעמם.

בעבר, כהיום התקיימו מספר כניסות שהוקדשו לספר סיפורים. בימי העבר הרחוק, במאה ה 17, ימי המחול של הבארוק הסיפורים נסובו  על אהבה רחוקה בדרך כלל של אציל או  נסיך לנסיכה או אלה קדמונית מימי יוון (מיתולוגיה) ואחרי הסיפור (כמו במערכה הראשונה של אגם הברבורים) מתאימה כניסה לסצנת ריקודים בכל מיני שמלות רוטטות... היום היו ממלאים את הבמה גם עם עשן. זה נורא מרגש, העשן הזה... ככה זה נראה קשור ומתאים, למי שמסתפק במועט. היום המועט מאוד מספק את רוב היוצרים של הריקוד וגם את רוב הקהל. רוב הסיפורים באותם ימים סבבו על סיפורי אלים ואלות - העיקר שלא יווצר צורך להתמודד עם חוסר הידע לייצר בריקוד רגשות. היום הסיפורים סובבים כעס וזעם - זה מצב דומה. אתה כועס, זורק נעל, דוחף משהו, קורע עיתון וישששש  ויש סצ'נה. בראבו למי שמסתפק במועט - וכאלו כאמור יש המון. אבל אז לא!!!  היו כאמור סיפורים מיתולוגיים, אגדות, סיפורי עם, נושאים מדיניים, תככי חצר אבל היו גם קטעים מצחיקים - קומדיים.


הסיפורים הקומדיים שהיו קצת שוליים, ורק קטעים ביניים, כלומר הם שולבו בן חמשת קטעי הנמברז  החזקים:

1 - פתיחה, 2. קומי. 3. שיא וקטרזיס, 4 קומי, 5. גראנדפינאלה, ידיים למעלה, אורות, מוזיקה מהירה קפיצה, להתכופף וידיים למעלה בקידמת הבמה:  והקהל מתמוגג ומצטרף בראבו.

בעולם החושב עצרו כדי לבחון דווקא את קטעי הביניים המצחיקים הללו וגילו שדווקא כאן יש הרבה חומר מאוד מעניין מבחינה מחולית.

נחזור ונדגיש, אמנות המחול לא הייתה מפותחת דיה, אבל מאוד אהובה על המלך. והמלך לואי ה 14 הבין בריקוד - הרבה מעבר למה שמקובל היום לחשוב על האמנות הזו או על תפיסתו אותה וגם האנשים שסבבו אותו בתחום הריקוד. היו לו גם דרישות וכפי שראינו למעלה, דרישותיו היו עניניות וצודקות בניהן: "תעשו לי כתב תנועה", "תקימו לי בית ספר להכשרת רקדנים מקצועיים" - היא האקדמיה לבאלט, שפועלת עד היום, זכיתי להשתלם שם, מקום חלומי. למעשה לואי  ה 14 לא הבין למה התיאטרון מעביר סיפור באופן כל כך ברור ועל במת הריקוד הכל די, איך לומר... מיושן, ורדוד. אבל הוא הבין שאם הצליחו לקדם את הציור בגילוי הפרספקטיבה המתמטית (ראו כאן) אפשר יהיה להביא גם את הרנסנס אל הריקוד!!!
השאלה שעמדה באויר כדי להניע את הריקוד קדימה הייתה: מה צריך כדי לשכנע ולהעביר סיפור שלם בתנועה. 
כיום לא שואלים אותה יותר, כי היא שהכשילה את התהליך. אנשי המחול הבינו, שלא רק שהדרישה לספר סיפור בתנועה של הזזת רגליים וידיים בלתי אפשרית, לשם כך ישנה אמנות אחרת: הספרות וגם התיאטרון  שתיהן די טובות בזה ואפילו הקולנוע מספר סיפור די טוב והסדרות והיו טיוב כולם מספרי סיפורים - ועושים את מלאכת הסיפור למלאכה נהדרת ומשכנעת אבל מוסיפים עליה ומפתחים אמצעים אמנותיים שמפתחים את אותה אמנות, למשל בקולנוע תזוזת מצלמה. בתיאטרון הוספה של מחול תיאטרון לרגעי השיא דוגמת ניכור עיניים של אדיפוס באדיפוס. הריקוד לא נולד.


באותם ימים ההתלבטות הייתה רצינית. ללדת או לא ללדת את המחול?

לולי (ז'אן-בטיסט לולי) הכוריאוגרף הגדול בשיתוף פעולה עם פייר בושאמפ הרקדן הגדול  ועם המחזאי הגדול מולייר ניסו לפתח ז'אנר חדש של המחול (בתקופת הברוק הצרפתי) כדי ליילד מחול חדש, שנשען על אמצעים מחוליים - בלתי תלוי - הוא  הקומדי בלט.

מסתבר שבתחום ההומור ישנו מרחב גדול לתנועה. סלפסטיק (slapstick) ילדים צוחקים ממשחקים גופניים בהם אחד דוחף את השני או משהוא גבוה מאוד הולך (על קביים) ופוגש לפתע גמד. שימוש בתנועות גופניות אלימות משעשעות על הבמה, למשל, להניח קליפת בננה ולהמתין להחלקה עליה והטחת עוגה בפניו של אדם מגלגלת מצחוק ... אלו מחוות שיש להן היבט שעשוי לסייע בלידת המחול הבלתי תלוי - ולפתח אמצעי ריקוד שמילדים מחול העומד על רגליו - מחול בלתי תלוי. שמייצר ארוע ונשען אך ורק על יסודותיו. למחול התלוי בסיפור, יש קביים אבל הם ניסו להפנות את גבם לקביים, והקומדי באלט - שנכנס מאוחר יותר אל הקרקס לסצנות של המוקיונים היה כאן מקום רחב - וגם הצלחה ענקית. זה היה הריקוד הראשון הבלתי תלוי.

המוקיונים שבקרקס המסורתי לבושים בכובע גבוהה, חולצה לבנה, כפתורים גדולים, צווארון מוגזם  ופניהם צבועות בלבן - Pierrot זהו פיירו. פיירו הוא הרקדן המצחיק של הקרקס.

פְּיירוֹ, הליצן העצוב, היוצא מהמחול של הברוק הצרפתי התפזר לשני ערוצים: פנטומימה וקומדיה דל'ארטה. פיירו החל להסתובב בפריז בסוף המאה ה-17, והופיע ברחובותיה בהצלחה אדירה.

דמותו של פיירו נקשרת בסיפורי האהבה שהוזכרו לעיל, רק בלי שצנת המלמלות שאחריה. פיירו משתוקק לאהבה של אהובתו קולומבינה, אבל הוא עצוב ונותר שבור לב כי קולומבינה עוזבת אותו למען ארלקינו.

פיירו זה מוכר בפריז. כבר מהמאה ה-16 מסמכים מלמדים שפיירו הופיע בתיאטרון הצרפתי אבל אין ספק שפיירו מככב ב"דון ז'ואן"  של חברנו המחזאי הגדול מולייר.

יצירת המופת שמנציחה את הריקוד של פיארו וגם מעצבת צעד חדש בהתפתחות המחול הבלתי תלוי נמצאת בסרט הנפלא (גם הוא יצירה גדולה בפני עצמו) "ילדי גן העדן" של מרסל קרנה משנת 1945 בביצוע ז'אן-לואי בארו .


לסיכום הקומדי באלט:  ז'אן בטיסט לולי, חבר לפייר בושאפ ולמחזאי מולייר ויחד פיתחו ז'אנר חדש, עצמאי הקומדי בלט שקיבל את אישורו של המלך הגדול של צרפת ואחד מחכמי המחול בכל הזמנים.
מבחינת מחשבת המחול אפשר להשוות בן השלשה הזו והשלשה המאוחרת יותר פוקין-דיאגילב-ניז'ינסקי. המחול השפיע על אמנות הקרקס, הפנטומימה, התפתח במקביל לקומדיה דל ארטה או קידם אותה בצרפת (המחקרים לא ברורים בנושא זה). 

אחריו החל המחול הבלתי תלוי להתפתח בהפקה ג'יזל - יצירת מופת, המשיך לתיאטרון מרינסקי ברוסיה שם התרחשה קפיצה נוספת וההתפתחות קרסה ונעצרה בבת אחת בתקופת סטלין והיטלר. המחול קרס הידע אבדוחזר לימי הביניים למעט מספר ניסיונות להמשיך ולפתח אותו בסיביר ובירושלים, אבל על כך במאמר אחר. 

מאת ירון מרגולין

 by Yaron Margolin

קישורים

John Pawel

Jean-Baptiste Lully

 Pierre Beauchamps Facts

תקופת הברוק