ישראלדנס | IsraelDance
הדפס כל המאמרים של תולדות המחולכל המאמרים של ישראלדנס | IsraelDance

תולדות הריקוד ברוסיה

התפתחות אמנות הריקוד ברוסיה הפגיש שמנת, בלינצ'ים עם באלט שנושאו אהבה גדולה. מאת ירון מרגולין

כתב עת מתוקשב למחול
התפתחות הריקוד ברוסיה
מאת ירון מרגולין

 
המחול הרוסי החל במוסקבה, ביצירה בשם אורפאוס ואורדיקה - הריקוד היה חלק מטקסים חילוניים, והפגנת כוח חילוני נגד הכנסייה.  
 

הכוריאוגרף הרוסי הראשון ניקולאי לימה 

 

ניקולאי לימה (Nicholas Lima) העלה את הבאלט "אורפאוס וארודיקה" ("Ballet of Orpheus and Eurydice.") בשנת 1672, למוזיקה מאת היינריך שיץ בארוע רב רושם בארמונו של הצאר אלכסיס מיכאילוביץ. מופע זה היה לימים ראשית הבאלט הרוסי.

 

רקע הסטורי 

 

הצאר הרוסי אלכסיי מיכאילוביץ לבית רומאנוב 1672-1725 Alexis Mikhailovich  הוא מייסד הריקוד הרוסי. אלכסיי עלה לשלטון בגיל 16 בשנת  1645 (ב-28 בספטמבר), (והיה הצאר השני ממשפחת רומנוב). מגיל 5 הועבר  אלכסיי מיכאילוביץ, להשגחתו של בויארין בשם בוריס מורוזוב שהייתה לו השפעה גדולה על חייו ועל חינוכו. השפעה נוספת הייתה לדת עליו. הוא היה ילד מאוד  דתי וכהני הדת ניצלו זאת לטובתם.

 

תחילת הריקוד ברוסיה - הרבה שנים אחרי חתונת הצאר אלכסיי

 

הרקע לבאלט הרוסי הראשון מתחיל בשנת 1647, כשהצרין היה בן 18. ביום זה  הוזמנו לארמון  200 נערות יפיפיות, מקרב משפחות האליטה הרוסית. מחבורת היפיפיות בחר הצעיר מיכאילוביץ את את אישתו העתידית - יופמייה (Euphemia). תככים ומזימות פרצו והאיש החזק ביותר ברוסיה - מחנכו היה חלק מהם. יופמייה נשלחה לסיביר והצאר התחתן בסופו של דבר בניגוד למשאלת ליבו (ובהשפעת בוריס מורוזוב, שגידל אותו מגיל 5) Maria  הייתה האישה שנבחרה עבורו ועד מהרה התבהר שהיא אחותה של אשתו של מורוזוב (המורה).

בשנת 1648 הצאר התחתן עם -  Maria Miloslavskaia בחתונה דתית מפוארת שהפגינה את עושר המשפחה ואת כוחה של הכנסייה ושל כוח חדש: אבי אשתו - החותן. כהני הדת אסרו עליו להפעיל ריקודים בחתונה. והמלך הצעיר ציית להם. אלכסיי התחתן (1648) אבל ללא השפעה מערבית. וזה כנראה לא היה לרוחו. החתונה של הצארין התקיימה 15 שנים לפני חתונת הפאר של לואי ה -14 (ב-1660). חתונה מסורתית וכהני הדת שלטו בה לצד כמה כוחות חילוניים: המורה והחותן. הצאר נדרש לאיפוק, לא להרשים, והפגנת הכוח לא הייתה של בית המלוכה, אלא של הכנסייה ושני גברים חזקים (מורה וחותן). שירים דתיים אושרו אבל לא ריקודים ולא שירה חילונית.

הצאר הגדול של רוסיה, צעד בחלק מהדרך ברוח התקופה ("אירופאי") ובחלקה האחר ברוח הדת והצייתנות. העוצמה הכנסייתית שלטה בחתונתו וזה עלה לה ביוקר, אבל מאוחר יותר. 

לאחר מהומות 1646, שהחלו בגלל פעולת שגויות של מורו (מגיל 5) שהיה ליועצו הקרוב (בוריס מורוזוב) הצאר היגלה את מורו, אבל החלל התמלא במהירות על-ידי כוח פוליטי חדש/ישן - הכנסייה.

כוחה של הכנסייה עלה ברוסיה והגיע לשיא חדש - ניקון (הפטריארך) התמנה לראש הכנסייה הרוסית. כבר במהלך טקס הכתרתו הצליח ניקון להשתלט על הצאר וקבל הבטחה ממנו, שלא יתערב בענייני דת וכנסייה. לאחר מספר שנים בהן ניקון, ערך מהפכות בכנסייה והצליח להשליט עליה את עמדותיו, פרצה מחאה נגדו והכנסייה התפלגה. הכוח שיכר את ניקון שרצה מעתה להשתלט על מוסקבה עצמה. ניקון קרב עצמו לצאר ושלט במהלך שנות ה-50 של המאה ה-17 בפועל במוסקבה. השפעת הכנסייה הולידה התמרמרות נוספת. תסכול והתמרמרות נגד ניקון חילחלה והביא עליו אסון. הצאר מאס בו, הבויארים וההנהגה הדתית סלדו מכוחו ובשנת 1671 הצאר הגלה גם את ניקון. עתה היה על הצאר אלכסיי להפגין כוח עצמאי ובסוף שנת 1671 חגיגת השמנת והבלינצ'ים הייתה הזדמנות ממעלה ראשונה עבורו להפגין עצמאות וכוח שלטוני.

 

חגיגות השמנת וכוחו של אלכסיס מבארמון פראוברז'נסקי

 

חגי טבע רבים, בניהם חג השמנת של רוסיה נחוגו ברחבי רוסיה בתקופה הפאגנית. רוח העם הרוסי הייתה אז מגוונת ועשירה אבל לאחר השתלטות תרבותה של ביזנטיון והאמנות הגותית של קונסטנטינופול על המדינה, חדלו לחגוג חגי טבע מענינים. חג השמנת היה אחד מהם. שמנת ברוסית - מסלניצ׳ה.

 ב-17 בפברואר בשנת 1672 - נחוגה לראשונה מזה הרבה שנים המסליניצ'ה ועוד בחסות הצאר אלכסיי מיכאילוביץ - חג השמנת. שמנת רוסית  טהורה שהוגשה עם בלינצ'סים, ריקודים והכל ברוב פאר והדר.

המסלינצ'ה התקיימה בחצר ארמונו של הצאר אלכסיי מיכאילוביץ. ארמון שנבנה בכפר קטן ממזרח למוסקבה - בשם פראוברז'נסקי לשם הוזמנה האליטה והשמנת של רוסיה ב 1672. שם התקיים נשף ששחזר את המנהג הרוסי השורשי והעממי, אבל בעוצמה חילונית עם קורטוב של אנטי כנסייתית. הפגנת כוח חדשה - כוחה של רוח העם הרוסי קמה והשתלבה עם רוח הצאר היקר - זו הייתה הצלחה עצומה.

במהלך חגיגות השמנת - הועלה מחזה מוסיקאלי "כוחו של אלכסיס, איש האלהים" («Действо об Алексее, Божием человеке») למוזיקה מאת היינריך שיץ (Heinrich Schütz 1585-1672. בעדויות מסוימות ההופעה נערכה בשנת 1673). 

שיץ היה מלחין גרמני גאון, שהצליח לחדש במוסיקת העוגב והקדים אפילו את זמנו של באך. דמותו של אורפאוס עמדה במרכז ההצגה המחולית שאת המוזיקה שלה יצר היינריך שיץ. בפתיחה נכללו שירי הלל לצאר אלכסיס מאת המלחין הגרמני שיץ שהוזכר לעיל. אחרי ההלל לכוחו של אלכסיס, איש האלהים עלו מחולות בכוריאוגרפיה של ניקולאי לימה תחת הכותרת "אורפאוס ואורידיקה" (Nikolai Lima-   "Ballet of Orpheus and Eurydice). אורפאוס נכנס לשאול כדי להוציא מהמתים את  כלתו האהובה ארודיקה שדרכה במנוסתה (מסאטיר) על נחש ארסי. אלגוריה נפלאה לתחיית כוחו של הצאר ורוח העם הרוסי - שניים שאוחדו - העממיות והמלוכה. אורפאוס שהיה נגן לירה מחונן המתין לאהובתו ביום כלולותיהם. היא לא באה - בגלל הנחש הארסי...  את המוזיקה חיבר שיץ, שכתב חומרים דתיים וחילוניים בשנת 1638 (Heinrich Schütz – Orpheus und Euridice). 34 שנים  לאחר ההלחנה התקיימה הופעת הבכורה של הבאלט על-פיה במוסקבה.

הריקוד היה סנסציה. הפקה היוקרתית השאירה רושם ענק. על הבמה הוקמו שתי פירמידות במעבר בניהן פסע אורפאוס בדרכו אל השאול. אורפאוס צעד ושר - תפקיד שבוצע על-ידי הכוריאוגרף עצמו (לימה). יער עצים נבנה שם ומרכבה רתומה לסוסים שנראתה בבאלטים של קתרין דה מדיצ'י בצרפת, אבל לא ברוסיה. בשנת 1581 יצר בצרפת בוז'וייה דה באלצר - כוריאוגרף הבית של המלכה קתרין מבית מדיצ'י ריקוד בשם "באלט קומיק דה לה ריין" (The Ballet Comique de la Reine) - אחד מרגעיו היפים של הבאלט הזה היה בכניסתה של המלכה לואיז ובנות לווייתה לבמה בכרכרה מוזהבת שהתיזה מים לכל עבר בדומה למזרקה. ניקולאי לימה הכיל גם סצנה זו בריקוד שלו במוסקבה.

לאחר מכן התקיימו ברוסיה עוד מספר מופעי ריקוד ועם מות הצאר אלכסיי מיכאילוביץ המחול נדם למספר שנים והתפתחותו נבלמה ברוסיה. 

 

הריקוד נגע ללב הצאר ונפש הרוסים

 

חג השמנת ממזרח למוסקבה - הקים את רוח העם הרוסי  ושילב אותה בריקוד העכשווי.  מאוחר יותר תשוב הרוח העממית לככב במחול: "פולחן האביב" גם הוא מבוסס על הרוח הרוסית - מחקר של רוריק וחשיפה של פולחן עממי מהתקופה הפגאנית, גם ריקוד זה היה הצלחה ענקית.

האיטלקיים  גילו את העוצמה שבריקוד ואת השפעתו על החברה. מסיבות מפוארות של האליטה, ריקודים, תפאורה, כוכבים שהפגינו שליטה עצמית ועצמה רוחנית שימשו את השילטון. ברבות הימים הריקודים הועברו לצרפת ולקחו בה חלק בניהול המדינה.  נערה איטלקיה, קתרין דה מדיצ'י הגיעה לצרפת, כדי להינשא למלך הצרפתי (אנרי השני) והשתלטה בדרך, בעזרת הריקודים על המדינה כולה. קתרין דה מדיצ'י  הביאה את הבאלט בצרפת לשיא (באלט קומיק דה לה ריין'). בתקופתה ארע בריקוד שלב התפתחות חשוב: "מחול הליבה". ריקוד חדש התפתח ממנו לבאלט הפעולה (ראה מחול הפעולה), שהיה עד מהרה למחול דרמטירומנטי, ובהמשך נולד ממנו הבאלט הדני (בורנונביל) שהתגלגל והיה ריקוד האופי וגם לריקוד הרוסי שחיפש והחייה בתוכו את "רוח העם".

הריקודים עברו לרוסיה בשנת 1672, כהפגנת כוח של הצאר, שיציר נפרדות בינו וכוחות ישנים שהשתלטו עליו. חבירתם וזיווגם עם חג עממי פגאני ודמות הצאר הרוסי הייתה אמירה חדשהורבת עוצמה. בהמשך הריקוד ברוסיה הגיע לדרגת סמל של המדינה (אגם הברבורים). 

המחול היה ועודו  כוח מלכד, אמצעי שליטה וכוח פוליטי. לאחר הפסקה שב והועתק לרוסיה ממרכז הכוח האירופי של התקופה  - מחצרו של לואי ה 14, אבל היה הבדל. הריקוד היה אהוב באמת  על מלך צרפת. בהבדל מהשימוש שעשתה בו המלכה קתרין דה מדיצ'י. ברוסיה המחול עורר עניין ונחשב סמל לרוח העם הרוסי. הוא כבש את ההנהגה ובהדרגה תפס מקום של כבוד בקרב העם והיה לאמנות רוסית, לעניין רוסי ואף לאתגר רוסי. ברוסיה הריקוד להגיע דרגה של אומנות במעלה עליונה ומקצוע מכובד. 

 

הצרפתים באים

 

גדולי רקדני צרפת הוזמנו לרקוד וליצור ברוסיה. האצולה התענינה במלאכתם ועודדה את הצרפתים לבוא ולפתח את עצמם ואת אמנות המחול כאמנות גבוהה. בהדרגה האומנים נדרשו למקוריות ואמירה רוסית החלה. קמו כוריאוגרפים מקומיים שזכו להזדמנות. אגם הברבורים למשל - חלקו הארי חובר על ידי כוריאוגרף רוסי (לב איבנוב) החיקוי וההתבטלות בפני הצרפתים לא כובדה ואף התקבלה בנימה מזלזלת. קמו הוגים, אסתטיקונים שפורסמו מאמרים ודרשו פיתוח ייחודיות ורוח חדשה - רוסית, שאחד משיאה (החמישיה המוזיקאלית של באלאקירב) ושיא נוסף לה בהקמת הבלה רוס על-ידי דיאגילב. הריקוד - היה לאמנות מאוד מיוחדת ומקורית - אמנות יפה.

התפתחה הנהגה אמנותית-ריקודית, גדולי הריקודי ברוסיה קיבלו את התפקיד לחנך את הדור החדש: גורסקי (Gorsky), פוקין, ניז'ינסקי, ברוניסלאבה ניז'ינסקה, גולזובסקי, בלנשין ... עד שהכול קרס תחת שלטון האימים של סטאלין.

 

 פיוטר הגדול


בשנת 1698 חל שינוי עצום ברוסיה הצאר הרוסי פיוטר הגדול 1725-1672 (Peter the Great - נחשב לאבי רוסיה המודרנית.) שב ממסעו במערב לרוסיה. המסע עורר בצאר רושם גדול שהביא להחלטתו להפוך את רוסיה ממדינה נחשלת למדינה מערבית משגשגת - "אירופאית". תחת שלטונו וחזונו של פטר או  פיוטר הגדול רוסיה הפכה למדינה עשירה ורבת השפעה. הצאר הסתייע, באנשי רוח מערביים ועודד את התפתחות האומנות ברוסיה בכלל זה הריקוד. 

 
פיוטר הגדול בנו של הצאר אלכסיי מיכאילוביץ (מייסד הריקוד ברוסיה, שהיה יתום מראשית חייו משום שאביו הצאר נפטר בשנה בה נולד) ערך מהפכה מודרנית ברוסיה. תחילה פיוטר שינה את צורת הלבוש ברוסיה. הצאר הורה על לבוש מערבי בלבד ואסר על גידול זקנים, אחר-כך הוא הכניס תפיסות כלכליות ופוליטיות חדשניות גם הזמין רבי-אומן (מסטרים) מתחומי האומנות. פיוטר עודד אנשי רוח ואישי חזון, לפעול ברוסיה. אומנים שזכו ממנו לשכר הגון והוטל עליהם לרומם ולסייע את התפתחות הרוח הרוסית. 

אמנות הבאלט ראתה עדנה. תיאטראות המחול היו מפוארים, שכר האומנים שבאו מחו"ל היה נדיב ושכרם של כוכבי הריקוד מצרפת היה מרשים במיוחד. רקדני מערב אירופה החלו לכלול את רוסיה במסעות הריקוד שלהם ושבו לצרפת נרגשים מהקהל הרוסי ומלאי התפעלות מהבאלט שפגשו ברוסיה.

הרקדנים הופיעו באולמות פאר. הקהל עמד כשהצאר נכנס וישב בתא המלכותי. הקידה בסוף המופע הייתה תחילה לצאר, אחר כך למנהל התיאטרון ולבסוף אל הקהל.


חלומו של רקדן אירופאי מצליח השתנה. השאיפה לרקוד בתיאטראות הגדולים של רוסיה הצארית החלה ורקדנים רצו לזכות בשכר גבוהה וליצור בה.

רקדנים ומורים גדולים הציפו את רוסיה: המאסטר הראשון והרב-אמן ז'אן-בטיסט לנדה הגיע וייסד את בית הספר הראשון לריקוד (ראה להלן)  גם לואי דפורטארתור סנט-ליאון (יוצר "קופליה"), ז'יל פרו האגדי וצ'רלס לואי דידלו.

Svetlana Kozhanova

הרקדנים הזרים הופיעו ולימדו באלט בסנט פטרסבורג בין הכוכבים הייתה גם הפרימה באלרינה הגדולה מארי טגליוני (הרקדנית השניה בעולם אחרי פאני באיס Bias Fanny שעלתה על "נעלי ה'פוינט''). קריסטיאן ג'ונסון, לוסיל גראהם ופאני קריטו הם הגיעו לרוסיה ופעלו בה. ברשימת המופיעים גם הרקדניות המהוללות פאני אלסלר ושרלוטה גריסי (עבורה יצר ז'יל פרו את ג'יזל) Grisi Carlotta and, Elssler Fanny, Cerrito Fanny, Grahm Lucile, Johanson Christian, Taglioni Marie : - Arthur, Perrot Jules, Duport Louis, Lande -,
 

איואן ואלברק

 

הצרפתים שלטו בכיתות הריקוד של רוסיה עד לתחילת המאה ה- 20 יוצא הדופן בניהם היה ואלברק - רקדן רוסי, שעמד בראש הפירמידה של המחול בסנט פטרסבורג ויצר מחולות פעולה ברוח נובר ("ונוס ואדוניס" ראה להלן,).

איואן ואלברק (Ivan Valbergh  (1819-1766) כוריאוגרף, יליד רוסיה, תלמידו המחונן של גספארו אנגיליוני (Gasparo Angiolini) כוריאוגרף ומלחין איטלקי שעבד עם המלחין הנודע גלוק.

בבאלט "יאסון ומדיאה" מאת נובר איואן ואלברק רקד בתפקיד הראשי (Noverre's Jason and Medea) .

ב 1794 ואלברק מונה לעמוד בראש בית המחול  הקיסרי בסנט פטרסבורג .Imperial School איואן ואלברק היה אומן גדול ומורה מוערך. בן תלמידיו אדם גגלסקובסקי ואיזק אלבט  (Adam Glushkovsky and Isaac Ablets). 

מספרים שואלברק היה רקדן בעל עוצמות רגשיות, כוח רוחני והבעה מימית חזקה. הוא היה כוכב שהופעתו הייתה נושא להערצה.

מספרים שאיואן ואלברק יצר באלטים גדולים  שתארו את חיי האדם הפשוט. הוא הילל את המידה הטובה שראה בצניעות, הסתפקות במועט ובהתרחקות מביריונות ותאוות כוח בריקודיו. יצירתו " אהבת מולדת" "1812" (Love for the Fatherland) ריגשה את הצעירים הרוסים עד-כדי כך, שביציאתם מאולם הבאלט, התגייסו בהמוניהם לצבא והצטרפו למלחמה בכובש הצרפתי נפוליאון, ששאף לכבוש את רוסיה. 
 
המורה הגדול והמייסד של בית המחול הנודע בסנט פטרסבורג  ז'אן בפטיסט לנדה


ז'אן בפטיסט לנדה -1734 (Lande - Jean) היה האמן הראשון ברשימת האומנים הגדולים שבאו אל רוסיה. לנדה ייסד את בית המחול הראשון ברוסיה האימפריאל באלט (4 במאי 1738 - ראה להלן). ז'אן בפטיסט לנדה היה רקדן צרפתי ובאלה מאסטר (כיום מכונה כוריאוגרף בעבר ועד היום נהוג ברוסיה המונח  'באלה מאסטר' או 'מאריט דה באלט' Balle de Maitre) לנדה היה רקדן בלהקת הרקדנים המלכותית שהייתה קשורה לחצר המלוכה הצרפתי (במאה  ה-18).

לנדה לימד ברוסיה באלט לילדי העובדים בחצר המלוכה, ביניהם היו ילדים עניים, אחרים היו ממעמד גבוהה יותר, גם האצילים עבדו בחצר המלוכה ומקרב ילדיהם היו בן תלמידיו. 

בשנת 1737 לנדה הצליח להרשים בהופעת תלמידיו אלו את הקיסרית אנא יוהנובה (Empress Anna Ioanovna) שהתרגשה מההופעה והחליטה לקחת חסות על בית המחול שלו. משנת  1738 הוא היה לבית הספר המלכותי לבאלט בסנט פטרסבורג  - the St Petersburg Imperial Ballet School  לימים אחד מבבתי המחול החשובים בעולם, אם  לא החשוב מבין כולם "הואגנובה" כיום 'האקדמיה למחול ואגנובה Academy ' the Vaganova Ballet. 

 
התעודה הראשונה שנמצאת כיום בידנו מאשרת את תאריך ייסודו של בית הספר נמצאה על-ידי החוקר וסולוד וסולודסקי - הרנגרוס  - Vsevolodsky Vsevolod - מכתב שמאשר תשלום שכר ראשון לנדה (מיום ה - 15 במאי 1738) - תאריך זה נחשב בעיני חוקרי המחול הרוסי כיום הקמת בית המחול הראשון (הואגנובה) אם כי ברור מהתעודה שהמאסטרו לנדה החל לעבוד לפני קבלת שכרו בסביבות הראשון בינואר 1738. 

 

  מכתב התשלום הראשון ללנדה:


"בשם הוד מעלתה הקיסרית וחתום בידה המלכותית, לז'אן בפטיסט לנדה, בשרות הוד מלכותה ככוריאוגרף החצר (באלטמאסטר)... " מאי ה 1738 15 In the name of Her Imperial Majesty and signed by the hand of Her Imperial Majesty herself, to Jean Baptiste Lande, under service to Her Imperial Majesty's court as Balletmaster, is to be paid out from the Royal Salt Tax Office and the - Revenues his specified salary for the instruction of theatrical dancing of different types, from January the first through June the first, 1738, that is, for half a year....(dated May 15, 1738)".

 

כיתת הריקוד הראשונה בסנט פטרסבורג  מנתה   12 נערות רזות מראה מבנות העבדים ששירתו בחצר הצאר הרוסי הכיתה הראשונה החלה ללמוד בחורף הראשון ביחד עם תריסר נערים. בין הבולטים שבתלמידי המחול הללו היו הנערות: יליזבטה, אבדוטיה ואכסיניה שזכו בתהילה. מהנערים: אנדרי, אנדיושקה, טומה, ואפנאסי שהתפתחו כרקדנים וירטואוזיים. טימופי, ניקולאי צ'וגולקוב, איואן, ניקולאי טולאבייב, סרגי ואנדרע שארין התגלו כתלמידים מעולים. (על-פי חוקר המחול הרוסי יעקב ואן סטאילין ראה ספרו 'מוסיקה ובאלט ברוסיה' Ballet and Music - "in Russia Jacob van Stahlin).

 Kirov Ballet School המדרגות שמובילות אל בית המחולהקיסרי לימים הואגנובה כניסה שמכונה גם רח' רוזי פרטים נוספים על בית המחול הראשון מתגלים על-ידי מיכאיל בריסוגלבסקי Mikhail Borisoglebsky, חוקר מחול רוסי. הוא מציין (בשני ספריו המוקדשים לראשיתו של המחול הרוסי), שהמאסטרו לנדה אהב במיוחד את תלמידיו הרקדנים: אנדרי נסטרוב Nesterov Andrei ותומה לה ברן . Brun Le Thoma שני רקדנים אלו היו בעיני לנדה מחוננים ובעלי כשרון נדיר ויוצא דופן. 

 
Yelizaveta ,Avdotia and Axiniya achieved success .From among the boys Andrei ,Andryushka ,Thoma and Afanasy reached dancing virtuosity ,Timofei Bublikov ,Nikolai Choglokov ,Afanasy Toporkov ,Ivan Shatilov Nikolai Tolubeyev ,Sergei Chalyshkin and Andrei Samarin were particularly wonderful pupils
 
רקדנים, בני עבדים, הם בוגריו הראשונים של בית הספר הרוסי לריקוד שלקחו חלק בלהקת האופרה ובלהקת הבאלט הראשונה שלה. אומנים צעירים אלו. רוסים שהכשירו למעשה את הקרקע לתפארת המחול הרוסי ולבוגרי בית הספר הנודעים:  מיכאיל פוקין, אנה פבלובה, ואסלב ניז'ינסקי, לידיה נלידובה, תמרה קרסבינה, ברוניסלבה ניז'ינסקה, קאסיאן גולזובסקי, רודולף נורייב, גלינה אולנובה, נינה טימופיבה, גלינה מזנצבה, סרג' ליגאט, מיכאיל בריז'ניקוב, אלכסנדרה דונילובה ואיגור זלנסקי, ולרי פאנוב וסבטלנה זקרובה. לקראת שנת היובל ה - 250 נפתח הארכיון של המוסד ותעלומת הלהקה הרוסית לריקוד הראשונה נחשפה.
 
(לפני כשנה נחתם הסכם ראשון מסוגו עם האקדמיה הנודעת למחול בסנט פטרסבורג הואגנובה. בפעם השניה בהסטוריה, הסכים נשיא הוגנובה להקים סניף למוסד המהולל מחוץ לרוסיה (הסניף הראשון הוקם בארה"ב). 'האינטרנציונאל באלט' היוצא בגרמניה הזעיק את כתבו והקדיש לנושא מאמר מכיף מלווה בתמונות צבעוניות. עיקר הסנסציה במיקומו של בית המחול השני של הקירוב 'ואגנובה' - בירושלים, נבחרתי לשמש לו מנהל אמנותי. הואגנובה שלחה נציגים לבית מחול ירון מרגולין - מלחה ירושלים כדי לעמוד על רוח הדברים. בין הבאים היה בוגר הואגנובה והמורה הראשי שבבית הספר לריקוד של הרויאל באלט בלונדון זמואל גרמן אלו בחרו בצוות מייסדים ישראלי שיעמוד בראש המוסד שיוקם בירושלים. משרד החינוך של ישראל בהסתמך על הועדה שמייעצת לו, לא חשב שנכון להתאמץ ולהקימו. הועדה האומנותית שמייעצת בתחום הריקוד לאהוד אולמרט ראש העיר ירושלים ובראשה הגב' ציונה פלד כתבה למייסדים שדי במחלקה לבאלט קלאסי שבאקדמיה למחול ע"ש רובין וחלום הואגנובה בישראל קרס.


 
הבולשוי

 

בשנת 1774  קתרינה הגדולה, פטרונית של האומנות, ייסדה את הדירקטריון של התיאטרון הקיסרי שפיקח גם על התפתחות אומנות הבאלט (במוסקבה). ובשנת 1776 יוסדה הלהקה שהייתה לימים ה'בולשוי' של מוסקבה.

 

פיליפו בקארי

 

המורה הראשון לריקוד במוסקבה היה פיליפו בקאריי (Beccari Filippo). מעטים הפרטים הידועים עליו. בודאות לא נולד ברוסיה והגיע תחילה לסנט פטרסבורג. בקארי עבר למוסקבה עם אישתו שהייתה רקדנית ושם הייתה ההתחלה של הבולשוי. התחלה צנועה גם לא היה תשלום או שכר עבודה: כיתה לריקוד שנפתחה בבית יתומים בשנת 1773. 28 בנות ו 26 בנים רקדו בכיתה הראשונה. ארבע שעות נמשך כל שיעור (4 פעמים בשבוע). פיליפו בקארי עמד בראשה כמורה וכמנהל האומנותי הראשון (כנראה גם אישתו לימדה שם) פיליפו בקארי לימד עד שנת 1778 (הוחלף ב 78 על-ידי לאופולד פראדיס - Leopold Paradise). 

  הריקוד הראשון של הבולשוי במוסקבה - בית הספר הקסום


"בית הספר הקסום" ( "Magic School") היה הריקוד הראשון שהועלה על ידי להקת הבולשוי הראשונה במוסקבה ב 30 לדצמבר 1780. ארבע רקדניות ושלושה רקדנים מנתה הלהקה הראשונה. ראשיתה של ההפקה שנתיים קודם להופעת הבכורה בהקמת תיאטרון פטרובסקי.

 

פטרובסקי

 

ביום ה 17 במאי שנת 1776 הנסיך פטר אוראשוב Petr Urusov אישר (לממשלתו) להקים להקה קבועה לריקוד במוסקבה הוחלט שיבנה עבורה אולם להופעות - תיאטרון. הכוונה הייתה להקים מבנה שישמש להקת רקדנים אבל גם שחקנים וזמרי אופרה. כך החלה בנייתו של הבולשוי. המבנה המדובר כונה תיאטרון פטרובסקי. לרוע המזל, ביום השמיני בחודש אוגוסט של שנת 1805, השאיר חייט הלהקה זוג נרות דולקים בחדר התלבושות. רשלנות שגרמה לשרפת התיאטרון. מהמבנה לא נותר הרבה והלהקה נדדה לבתים פרטיים וערכה בהם את הופעותיה.

בינואר 1825 נפתח התיאטרון מחדש ונשא את שם הרחוב הסמוך לו פטרובסקי. גם מבנה זה לא האריך ועלה בלהבות שריפה שפרצה ב 3 נובמבר 1853 חיסלה גם אותו.

הרוסים לא אמרו נואש ובנו תיאטרון שלישי. ב 20 לאוגוסט 1856 העלתה להקה איטלקית את האופרה של בליני 'הפוריטאנים' בתיאטרון המשופץ שכונה - הבולשוי (ברוסית הגדול ההפקה התרחשה בנוכחות המשפחה המלכותית וכל השמנת של מוסקבה.


ב 1869 הגיע גאון המחול מצרפת מריוס פטיפה למוסקבה והעלה את 'דון קישוט' שלו. הבאלט התקבל בהתרגשות רבה והיה להצלחה כה גדולה שפטיפה הוזמן להעלות את 'דון קישוט' גם בסנט פטרסבורג.
 
ב 1869 העלה בבולשוי פיוטר צ'יקובסקי את האופרה "Voivode" 'אגם הברבורים'  הועלה על בימת 'הבולשוי' ב 1877. לאחר מכן ראה התיאטרון עדנה באין ספור הפקות מקוריות ביניהם 'בוריס גודנוב' אופרה מאת מודסט מוסורגסקי - אחת מיצירות המופת של המוזיקה הרוסית גם הנסיך איגור הועלה כאן.
 
פריז צ'רלס לפיקו - האסתטיקה של נובר


צ'רלס לפיקו  Charles Le Pico היה תלמידו האהוב של נובר - אחד הכוריאוגרפים החשובים ביותר בתולדות הריקוד. לפיקו היה רקדן, כוכב וסולן בלהקת הבאלט הראשונה בהסטוריה - באופרה של פריז. לפיקו עבר להתגורר בסנט פטרסבורג (1786) ביחד עם רעייתו. הוא פעל שם ככוריאוגרף (באלט מאסטר) רעייתו הייתה רקדנית ראשית בלהקה. 

השניים התגוררו בעיר במשך תריסר שנים. בתקופה זו לפיקו היה אחראי לפרסומם המאמרים החשובים בתחום האסתטיקה של הדראמה במחול מאת מורו נובר יוצר באלט הפעולה

תלמיד צרפתי נוסף של נובר האיטלקי, צ'רלס לואי דידלו Didelot Charles Louis עבר ליצור ברוסיה (בהזמנתו של הנסיך הצאר פאבל 1801 - 1754 (Павел I Петрович) בנה הבכור של יקטרינה השנייה. פאבל שנא את אימו ונאבק על ירושתה - הוא הגביל את זכויות האצולה ברוסיה, ביחס לניצול עבדיהם, חימש את הצבא בנשק מודרני ולחם למען הייחודיות. הצאר פאבל פעל נגד ההתבתלות התרבותית של הרוסים בפני צרפת וחבר לברית נגד צרפת והסתייע בה גם החרים את ה"צרפתיות" ואסר על יבוא ספרים ומוזיקה לרוסיה).


 
צ'רלס לואי דידלו - הכוריאוגרף שהעיף את רקדניו באוויר

 


צ'רלס לואי דידלו ממניחי הייסוד למחול הרוסי. כוריאוגרף שבדי (נולד בשטוקהולם 1716) שהחל את הקרירה שלו אצל אביו, שהיה רקדן באופרה המלכותית.  דידלו הילד, למד לרקוד אצל אביו, משבגר עבר לפריז, כדי לרקוד באופרה שלה אצל גדולי הדור:  נובר (Jean Georges Noverre), ודברואל ווסטריס Vestris and Dauberval . הופעת הבכורה של צ'רלס  דידלו הייתה בלונדון ביצירה של מורו נובר. דידלו פעל במשך כ 25 שנים ברחבי אירופה: באופרה של פריז, בשטוקהולם, בבורדו, בליאון ובלונדון. הוא היה כוריאוגרף נחשב (Tao and -Ken; Phaon et Sapho; Zephire et Flore) והתפרסם בשל חידושיו הטכנולוגים.

 
דידלו השתמש ביצירותיו באמצעי עזר טכניים שפיתח: הנודעים שבחידושיו היו חוטים בלתי נראים שסייעו במהלך הריקוד לרקדניו לעוף באויר. דידלו העלה את רקדניו על בהונות והוא זה שהלבישם בטיטס המפורסמים.

בשנת 1801 עבר דידלו לסנט פטרסבורג ושהה בה כ 10 שנים. בשנה הראשונה ככוריאוגרף בסנט פטרסבורג (1801) הוא עורר רושם גדול. מחולותיו הועלו בהצלחה בתיאטרון שכונה תחילה בולשוי ואח"כ הוחלף שמו לתיאטר מרינסקי     (Maryinsky) כיום מככבת בו להקת הקירוב Kirov the. 

 
בשנת - 1811 שב דידלו לפריז ואחרי חמש שנים חזר לפטרסבורג (ב 1816). דידלו היה כוריאוגרף הבית של בית המחול הקיסרי בפטרסבורג. יצר כ - 50 הפקות באלט עבור בית המלוכה.

צ'רלס לואי דידלו היה אחד הכוריאוגרפים היותר משפיעים על התפתחות הבאלט ברוסיה ומכונה בכתבים רבים: אבי הבאלט הרוסי.

הבאלט הקלאסי הרוסי - דידלו שינה ותיקן את שיטת הלימוד של הריקוד ברוסיה ולמעשה עיצב את מה שהיה סגנון רוסי בבאלט קלאסי. במשך 20 שנים היה מורה ראשי בבית המחול (לימים הואגנובה).

חוקרי מחול רבים רואים באפקטים הבימתיים שלו: תלבושות צמודות, חוטים שקופים ונעלי בהונות דבר מרכזי ולא טכני או חיצוני לאמנות הריקוד. בראיה אחרת חשיבות פועלו בהבאת מסורת מחול עמוקה ויצירת מערכת הוראה יסודית שהכשירה רקדנים גדולים מאוד ברוסיה. החל מתקופתו ככבי הריקוד -כמעט כל הרקדנים, כולל הכוכבים הגדולים היו רוסיים - תלמידיו.


שיטת צ'רלס לואי דידלו לבאלט קלאסי

 

דידלו יצר שיטת מחול מסוגננת ויסודית שהיטיבה עם גוף הרקדן, משך השיעור הוארך, כבוד התלמיד היה חשוב בעיניו הוא התנגד לביקורת נוקשה ולהשפלת התלמיד. דידלו זכה לאהדה רבה מצד התלמידים והביא אותם, תוך זמן קצר, לתוצאות מרשימות. דידלו היווה מקור השראה ללינקולן קירשטין (Kirstein Lincoln) שיסד את הבאלט באמריקה ביחד עם ג'ורג' בלנשין.
 
בפני בלנשין עמדה בעיה דומה של העדר מסורת ארוכת שנים ותרבות מחול שטחית לחינוך הרקדן. כדי להתגבר על העדר מסורת יצר באלנשין באלטים גדולים לתלמידיו, כך הם התמודדו לצד שיעורי מחול טכניים עם רעיונות אומנותיים ששולבו במרחב הריקוד והמוזיקה הציפה את נשמותיהם. נראה שדידלו שהיה איש בעל חזון חינוכי מתקדם ביותר לצד היותו אחד מגדולי הכוריאוגרפים הבין כבר בראשית המאה ה- 19 שריקוד אינו תרגול מכאני, אלא אמצעי לחנך אדם ולפתח אותו כאומן בעזרת כבוד וחשיפתו ליצירות אומנות גדולות ואף שיתופו בתהליך היווצרותן. לינקולן קירשטין שהעריץ את פועלו אמר שאת כל הבאלט הרוסי ניתן לחלק לשתי תקופות: לפני ואחרי צ'רלס לואי דידלו.
all of Russian ballet can be divided into two eras :before Didelot" ."and after Didelot


תקופת פעולתו של דידלו ברוסיה מתחלקת לשתיים: הראשונה בת עשר שנים (1811 -1801), במהלכן הכשיר רקדנים רבים חלקן רקדניות גדולות והבולטות בהן: מריה דנילובה Maria Danilova ואבדוטיה איליניצ'אנה איסטומינה (Avdotia Ilyinitshna Istomina- 1799) שכיכבה בבאלט 'האסיר מקווקז' מאת דידלו. הכוריאוגרף הרוסי הגדול אדם גלוזסקובסקי  Gluzkowski Adam, מייסד המחול הלאומי ברוסיה הוא תלמידו של דידלו (ראה להלן). והתקופה השנייה בה חיבר את הבאלט הרוסי השני  (1828ׂ).

 

הבאלט הרוסי השני - האסיר מקווקז

 
יצירתו הנודעת של צ'רלס לואי דידלו  'האסיר מקווקז' "The Prisoner of the Caucasus" נוצרה ברוסיה ב 1828 בהשראת שירו של אלכסנדר פושקין Alexander Pushkin. "האסיר מקווקז" מוגדר הבאלט הרוסי השני אחרי יצירתו של כוריאוגרף הרוסי איואן ואלברג 'אהבת מולדת'.

 
 
מריה דנילובה הפרימהבלרינה הגדולה


מריה דנילובה הייתה הפרימבלרינה הגדולה של רוסיה. את לימודי הריקוד החלה דנילובה בבית המחול הקיסרי בהיותה בת 8 שנים (1801). היא למדה אצל המורה הגדול לריקוד צ'רלס לואי דידלו. כשרונה היה גדול ועורר מיד את תשומת ליבו של רב-האמן מיודענו דידלו הגם שרק הגיע לרוסיה. הופעת הבכורה של מריה דנילובה כרקדנית הייתה שנה לאחר תחילת לימודיה. בגיל 9 שנים כבר עלתה על הבמה.  כשדנילובה הייתה בת 15 שנים היא כבר הייתה רקדנית גדולה, כוכבת, בת זוגו לריקוד של הרקדן הוירטואוז ( virtuosos -גאון, עילוי, אמן המבצע בצורה מושלמת) כוכב להקת הבאלט של האופרה בפריז לואי דיפה Louis Duport. 

בשנת 1809 דנילובה סיימה את לימודיה בבית המחול הקיסרי (סנט פטרסבורג). מספרים שהריקוד שלה היה זורם בעדינות מיוחדת, היה במחול שלה משהו חמקמק ומאיר בעוצמה הריקוד שלה הוכיח על כשרון ענק ועצר נשימה.

האהבה והאכזבה

מריה דנילובה הייתה כישרון גדול בבחירת תפקידי מחול אבל בתחום הרומנטיקה בהחלט בחרה בבני זוג לא ראויים. היא התאהבה בבן זוגה לריקוד, אהבה שלא הביאה לה ברכה. הוא לא היה יפה תואר, גם לא החזיר לה אהבה והסובבים אותה לא הבינו את פשר התאהבותה בו. האהבה הנכזבת ייסרה אותה מאוד. בריאותה הלכה והתערערה, גם עומס ההופעות בפני הקהל לא הקל על חייה, והם הפכו לגיהנום מרגע לרגע. המתח נכנס אל חייה וגם התיסכול. האהבה הייתה נכזבת, גופה נחלש והיא חלתה בשחפת ונפטרה בגיל 17.
 
אבדוטיה איליניצ'אנה איסטומינה


אבדוטיה איליניצ'אנה איסטומינה Istomina Ilyinitshna Avdotia, (-1799) סיימה את לימודי הבאלט ב - 1815 ובתוך חמש שנים הייתה איסטומינה במעמד הגבוהה של סולנית הלהקה. היא ניכנה ביופי מרהיב, גזרתה הייתה מושלמת ושער עורב שחור משחור גלש על כתפיה. יכולתה הטכנית הייתה ללא רבב. יכולותיה באוויר (אלוישן: קפיצות קטנות וגדולות) הנסיקו אותה אל מעבר לשאר הרקדניות גם הפירואטים הרבים שביצעה הרשימו. איסטומינה ניחנה ביכולת ביטוי מרשימה, כשחקנית. היא הייתה רקדנית נערצת ובין מעריציה הרבים נמנה גם המשורר הגדול אלכסנדר פושקין שחיבר למענה ב - 1836 את 'האסיר מקווקז'. במהלך הקרירה שלה נחבלה רגלה, היא רקדה פחות ופחות, עד שלבסוף פרשה מהבמה ב 1836. (תריסר שנים מאוחר יותר היא נפתרה.).
 
איואן ואלברק - ריקוד הפעולה


איואן ואלברק Ivan an Valberkh  שהוזכר לעיל, נולד בשם איון לסוגורוב (Ivan Lessogorov -1766),  במוסקבה. שמו שונה לולנברק על ידי קתרינה הגדולה לאחר שקיבל את תעודת ההסמכה בבאלט (ב 1786). ואלנברק היה הרקדן הגדול והמפורסם מבין בוגרי האקדמיה של סנט פטרסבורג לריקוד. 

ואלברק למד אצל גספרו אנג'ליוני וצ'נאזיאני (1786  Canziani and -1731 Gaspero Angiolini). הוא השתלם בפריז אצל נובר (באלט הפעולה) שהיה הכוריאוגרף של להקת הבאלט של האופרה בפריז.

 

באלט הפעולה 

 

באלט הפעולה היה החידוש הגדול של ז'אן ג'ורג' נובר (1810-1727), יליד פריז. נובר יצר אמנות דרמטית, כהד להשקפותיו   של ויגאנו שפעל בנאפולי (איטליה) נובר חיפש מהימנות וכנות  רגשית בקרב רקדניו לשם כך דרש שהריקוד ישקף רעיון מאחד מרכזי כרוח התקופה (ליבה) והוסיף שהרעיון נדרש להיות דרמטי. כלומר רעיון שמייצר קטבים מנוגדים כדי לאפשר לרקדן לפעול רגשית על הבמה. הוא האמין בדרמה של המחזה: יצרים, תאוות כוח, תשוקה עזה מאבק למען מטרה גדולה, אהבה אסורה, בהשראת הדראמה נובר יצר את 'ונוס ואדוניס'.

 ואלברק הושפע מתפיסתו של נובר (פריז) ויצר אחריו באלט דאקסיון  Action Ballet (ריקוד הפעולה). ריקוד שמחפש ליצור רגשות באמצעים מימתיים - אמצעים שקשורים בייסודות הדראמה של אמנות התיאטרון, ללא מילים. פיתוח של רעיון הריקוד הקומי (באלט קומיק) שממנו התפתחה אמנות הסלפסטיק . מקורות השראתו של איואן ואלברק היו ספרותיים, דרמאתיים. הוא שאב השראה משירה, מאופרות ומתיאטרון.
 
הצלחתו ככוריאוגרף הייתה מרשימה. בשנת 1799 יצר בהשראת שירתו של גטה Goethe באלט פעולה בשם Le Nouveau Werther. בעקבות הצלחת יצירתו ואלברק מונה למנהל בית הספר והכניס שינויים משמעותיים במערכת הלימודים. הרקדנים החלו ללמוד שירה, מישחק ונגינה (דבר נהוג כמעט בכל בתי - המחול המקצועיים בעולם עד עצם היום הזה, כשלמדתי במודרה, בריסל שעורי משחק היו שעורי חובה וכן שעורי פיתוח קול ושירה) שעורים נוספים שהכניס ואלברק ללימודי הריקוד: עיצוב תפאורות ותלבושות. חידושיו הוערכו. ואלברק זכה להכרה רחבה גם במוסקבה ובשנת 1807 הוזמן ללמד בבית המחול של הבולשוי במוסקבה.


רומאו ויוליה - הבאלט הרוסי השלישי

לאחר תקופה במוסקבה (בבולשוי) ואלברק שב לסנט פטרסבורג והחל ליצור ריקוד פעולה חדש (1809). מחול שהיה לבאלט השלישי הרוסי ואחד הידועים בעולם. ריקוד פעולה  על נושא האהבה הנכזבת והרס האהובים בשם האהבה "רומאו ויוליה" (בכורה 1807). את ההשראה קיבל ואלברק מהאופרה של המלחין הגרמני דניאל סטהיבלט (Daniel Steibelt); (הראשון להרקיד נושא זה היה אוסביו לוזי Eusebio Luzzi שהעלה את 'רומאו ויוליה' בונציה ,1785 לפי המוזיקה מאת לואיג'י מרסקאלדי Marescaldi Luigi ראה כתבה על 'רומאו ויוליה).
יצירתו "אהבה למולדת" "Love for the Fatherland" כאמור ריגשה את הצעירים הרוסים עד כדי כך, שביציאתם מאולם הבאלט הם התגייסו בהמוניהם לצבא והצטרפו למלחמה בנפוליאון.
 
אדם גלוזקובסקי 


הכוריאוגרף הרוסי השני אחרי איואן ואלברק ושלישי אחרי המייסד ניקולס לימה הוא אדם גלוזקובסקי (Adam Gluzkowski). 

גלוזקובסקי היה תלמיד (נוסף) של המורה הגדול צ'רלס לואי  דידלו, גלוזקובסקי פעל במוסקבה ויצר בשנות ה 20 ו ה - 30 באלטים בבולשוי. מחולותיו נשאו מסרים משירתו של פושקין שהיוו את היסוד למחול הלאומי הרוסי. יקטרינה סנקובסקיה Yekaterina Sankovskaya, רקדנית העל בבולשוי  באותה תקופה הייתה ככוכבת הבאלטים של גלוזקובסקי. 

 
כריסטיאן ג'ונסון גדול המורים לרקדנים ומייסד הבאלט הגברי ברוסיה.


כריסטיאן ג'ונסון (Johansson, Christian) הוא אחד מהיסודות החשובים ביותר בתולדות המחול הרוסי, אם לא החשוב מכולם. ג'ונסון עשה לריקוד בסנט פטרסבורג את מה שעשה ז'יל פרו לריקוד בפריז. בעוד שפרו היה כוריאוגרף גאון שיצר מחול בלתי תלוי לרקדנית ועיצב את ה"סולו" הנשי ג'ונסון ביסס את העוצמה של הרקדן הגברי במחול הרוסי שכבש מאוחר יותר עם ניז'ינסקי האגדי - בשנת 1912 - את פריז והשאיר אותה בתדהמה.

כריסטיאן ג'ונסון נולד בשבדיה (בשטוקהולם בשנת 1817 - 1903). בשנת 1829 החל את לימודי הריקוד בעיר הולדתו  (ברויאל סוודיש באלט סקול). לא ברור מתי נסע לקופנהגן כדי להמשיך ולהשתלם אצל ההמורה והכוריאוגרף הגאון בורנונביל (קופנהגן). 

בשנת 1837 הוכרז כריסטיאן ג'ונסון למעמד של רקדן ראשי והיה לכוכב הלהקה. 

בשנת 1841 ג'ונסון  הגיע לסנט פטרסבורג - ורקד לצידה של הרקדנית האגדית טגליוני (רקדנית שבדית, כוכבת בלהקת הבאלט של האופרה בפריז, כנראה ששניים ההכירו מילדותם) איתה כאמור יצא לרוסיה. בסנט פטרסבורג הוא נשאר לאחר 3 שנות הופעות לצד טאגליוני ושם הוא ניהל את רוב הקרירה שלו.  

טגליוני (אביה טגליוני היה כוריאוגרף גאון, איטלקי שיצר את הסילפידים המפורסמים, עבורה, בפריז.) מארי טאגליוני כבשה את רוסיה בסערה. הופעותיה היו סנסציה, אי אפשר היה להשיג כרטיסים למופעים - כולם אזלו. מעמדה הועם מאוחר יותר על ידי בוגרת בית המחול הקיסרי הלנה אנדרינובה Andreianova Elena , שהייתה מאהבת של מנהל התיאטרון הקיסרי אלכסנדר גודנוב -1819. (Guedenov Alexander). משהסתיים חוזה הופעותיה של הכוכבת טגליוני הוא לא חודש. המנהל והמאהב, בחר במתחרה שלה והיא עזבה את רוסיה. כריסטיאן גונסון נשאר בסנט פטרסבורג והיה רקדן מוביל. מספרים שג׳ונסון כבש את לב הצופים בסנט פטרסבורג כשרקד ב"לה ג׳יטאנה" (La Gitana) והוכרז בשל כך סולן הלהקה, והיה רקדל מוביל. הוא התמקד בתפקידים גבריים ושכלל אותם. מאוחר יותר היה כריסטיאן לאחד המורים המובילים והחשובים בתולדות סנט פטרסבורג. כריסטיאן ג'ונסון התגלה כמורה דגול לריקוד, ענק וגאון. 

כריסטיאן ג'ונסון שכלל את הרקדנים הזכרים והביאם אל הוירטואוזיות עוצרת הנשימה - סמל הבאלט הרוסי. לא עוד מלווים, סבלים, רקדנים בלתי תלויים. הודות לו תפקידי הגבר בבאלט הרוסי השתוו בערכם לתפקידי האישה בריקוד הצרפתי. כריסטיאן ג'ונסון פתח את הפירואטים המורכבים, את הבאלוטה וגם כמה קפיצות רגליים זריזות. (בהשפעת בורנונביל מורו בקופנהגן) ג'ונסון הוא למעשה האחראי למרכזיות התפקיד הגברי בבאלט הרוסי שבא אל שיאו מאוחר יותר ביצירותיהם של פוקין, ניז'ינסקי וגולזובסקי. 

 
פועלו רב התובנה הביא לתרומה הגדולה ביותר בתולדות הבאלט הרוסי ולנסיקתו מאוחר יותר במערב כשעוצמת הגבר הרוקד כובשת את כל הלבבות (ניז'ינסקי, נורייב, ואסילייב  ואפילו ברישניקוב - כולם חבים לו את הצלחתם) לרגע החל זוהרו של הגבר הרוסי לדעוך במרחב הבאלט (סטאלין) אבל יציאתו של נורייב למערב השיבה למעשה את הזוהר הגברי, הנהדר של הגבר בבאלט ומחול הרוסי שב להיות פופולרי וכך עד שנורייב חדל למעשה לרקוד אותו.
 
בלאסיס קרלו - האמן הייחודי והאסתטיקון

 

להמשך המאמר נא ללחוץ