להקות
הדפס כל המאמרים

הלהקה של אוהד

נכתב ע"י גיורא מנור

הלהקה של אוהד
בת-שבע חוגגת עשר שנים להתמנותו של אוהד נהרין למנהלה האומנותי


מאת גיורא מנור

אוהד נהרין התחיל את דרכו כרקדן כמתלמד בבת-שבע , לאחר שהשתחרר משירותו בצה"ל . זה היה בדיוק כאשר הגיעה לישראל מרתה גראהם, כדי ליצור, בפעם הראשונה (וגם האחרונה) כוריאוגראפיה שלא עבור להקתה שלה בניו-יורק. הכוהנת הגדולה של המחול האמריקני המודרני הגיעה לשיעור הבוקר של הלהקה, שיעור שהיה למעשה אודישן.


היא התרשמה מאוד מבחור צעיר, יפה תואר, ששיערו ג'ינג'י. גראהם כמובן לא ידעה, שאוהד התחיל להתאמן במחול רק חודשים מעטים לפני אותו יום של מבחנים לקראת חלוקת התפקידים במחול התנ"כי, שעמדה ליצור עבור להקת בת-שבע . שרק לפני חודשים אחדים סיים את שירותו הצבאי, והוא "ירוק", ולא אחד מאומני הלהקה המרכזיים� החלטתה לתת לו תפקיד מרכזי, גרמה כעס ותחושה של אי-צדק בקרב כוכבי הלהקה, כי הסדר הטוב של ותק נפגע�

תוך עבודתה של מרתה בארץ, הציעו היא ומנהל להקתה דאז, רון פרוטאס, לאוהד להגיע לניו-יורק, ולזכות במלגה רצינית. אוהד, חש שעליו להשתלם, קיבל את ההצעה. הוא נסע לארה"ב, למד בבית-הספר ג'וליארד ואצל גראהם, וכעבור כשלש שנים כבר החל ליצור עבודות משלו, יסד לבסוף להקה עצמאית, שאותה ניהל ועימה הופיע ברחבי ארה"ב.

 

מדי שנה היה חוזר ארצה, ולבסוף הוזמן ליצור עבודות חדשות, תחילה עבור להקת המחול הקיבוצית - "חלב שחור", בשנת 1985, ואחר כך גם עבור בת-שבע. עוד באמריקה בלטה המקוריות של יצירתו. כבר בסולו הראשון שלו, "DE PAS PEPSI", מחול שנושאו בחור המכור לשתיית המשקה הקל האדום המבעבע, כשהפרטנרית שלו אינה אלא עגלת סופרמרקט, ההולכת אחריו בצייתנות כמו כלבלב, היה ברור, לי, מכל מקום, שאוהד הוא יוצר מקורי. שיש לו חוש המצאה, וחוש הומור, והופעה בימתית מרתקת. בין עבודותיו החשובות של אוהד עבור בת-שבע היתה גם "חפלחץ", שנוצר ממש בעיצומה של מלחמת לבנון, יציר שאיפותיו המגלומניות והלאומנית של אריאל שרון, שהאיבה על החיים בארץ רוב שנות ה   80.

בסוף שנות ה - 80 הייתה נתונה להקת בת-שבע במשבר זהות קשה. הרפרטואר היה מקרי, נראה היה, שהשיקול המסחרי קובע את מבחר. שאין דרך ברורה, והיוצרים המוזמנים ליצור עבורה נבחרים - על פי רוב - כמעט במקרה. היה ברור לכל, שנחוצה אישיות אומנותית משכמה ומעלה, כדי לחדש את צמיחתה של בת-שבע, ספינת הדגל של המחול האומנותי בארץ.

יותר משנה התנהלו שיחות בין אוהד נהרין והנהלת בת-שבע, על מנת לשכנע אותו לקבל על עצמו את תפקיד המנהל האומנותי.

היו לאוהד היסוסים רבים. היה עליו להחליט להפסיק את פעולתה של להקתו בארה"ב, הוא רצה להבטיח לעצמו ולרקדנים תנאים שיאפשרו פעילות יצירתית ברמה מקצועית גבוהה. אולי הוא חשש - בצדק גמור - מהאחריות שהציפיות ממנו מעמיסות עליו. למרות הלבטים, הוא אמר לי לא מכבר, שהיה ברור לו, שהתפקיד הוא מסוג ההצעות שאי-אפשר לסרב להן.

נהרין השתכנע לבסוף, וחזר להתגורר בתל-אביב . היה ברור לכל מי שקרוב למקצוע, שיעברו עוד לפחות שתי עונות, עד שהשינוי יורגש. ממש כפי שקרה למשל ליירי קיליאן בהולנד, שעה שאומן גדול זה התמנה למנהל האומנותי של "תיאטרון המחול הנדרלנדי", ה- NDT טענו עיתונאים, שהוא מנסה להפוך להקה ציבורית זו ללהקה פרטית, שכמעט כל היצירות ברפרטואר שלה הן פרי עבודתו. ממש כך, בשנים הראשונות תחת הנהלתו האומנותית של אוהד נהרין, נעלמו יצירותיהם של יוצרים , שהיו ברפרטואר, ואת מקומם תפסו יצירותיו שלו.

האמת היא שאוהד העלה לאין שיעור את רמת המופעים, והתלבט לא מעט מתי ואיזה כוריאוגראפים זרים להזמין. בכך עזר לו ייסוד "האנסמבל", שנועד למופעים בבתי-הספר, אבל התפתח ללהקה שאינה נופלת ברמתה וביצועיה מהלהקה ה"ותיקה".
ולמסגרת זו, שהיא לכאורה סדנאית, החל להזמין יוצרים ישראלים וזרים. אבל תהליך זה דרש שנים. לפעמים כרסם בי הספק, אם בחירת יוצרים מארצות אחרות, בעיקר צרפת, היה בין השאר תלוי בעזרתם של נציגי אותן מדינות, שהעמידו להזמנות אלה תקציב ולו חלקי.

אבל אי אפשר לומר, שגם יוצרים חשובים מאוד, כגון יירי קיליאן, וים ואן דקייבוס שהוזמנו לעבוד עם הלהקה או האנסבל, אינם מהשורה הראשונה.

להקת בת-שבע עברה, בלי ספק, מהפכה של ממש בעשור, בו ההגה היה בידי אוהד. באמצע חודש נובמבר שנת 2000 הופיעה בת-שבע באולם האיזורי מגידו שבעין-השופט במופע ללא כותרת, שהיה, בעצם, תצוגה רב-גוונית מרהיבה של קטעים ודוגמאות מיצירותיו של אוהד.

קוקטייל יום הולדת עשר

זה החל מ"שני סיפורים קצרים" משנת 1997 , שהוא הומורסקה לרקדנית, משעשע, וירטואוזי, סוריאליסטי , מפתיע -- כל התכונות המציינות את עבודתו היוצרת של אוהד נהרין. אחר כך הגיע תור המחול הותיק שלו (משנת 1985), שהוא יצר עבור להקת המחול הקיבוצית, שבמקור נועד לביצוע נשי, ומשהעבירו לבת-שבע, הפך לפולחן שבטי גברי דווקא.

כבר ביצירה זו בולטת יכולתו של אוהד "להמציא" רעיונות בימתיים מדהימים ומשכנעים. ב"חלב שחור" זה דלי-חליבה, שממנו שולים הרקדנים בוץ שחור, בו הם מורחים לעיני הצופים את פניהם וגופם, ולבסוף ממש מאותו דלי, שנותר כל הזמן על הבימה - כמו במופע שך קומם - שולפת דמות אחת מים זכים, בהם היא מסירה את סימני הבוץ השחור מהגוף והפנים לעינינו. זהו מחול מעולה ממש, מיסתורי ומרתק.

יש יוצרים, שאחת מעבודותיהם הופכת ל"אייקון", לסמל אומנותי מוכר שלהם. כגון המחול REVELATIONS של אלווין איילי. לאוהד יש שניים כאלה: "קיר", שהיה בגדר מהפכה במחול החדש בישראל, וכמובן "אנאפאזה" משנת 1993, ש"אחד מי יודע"
שבו, גרם לסקנדל הקולני במופע יובל מדינת ישראל ומלחמת כוחות השחור נגדו, שסימל את ההתקפלות השילטונית לפני הדתיים הקיצוניים שרק סירוב רקדני בת-שבע להופיע, הציל את כבודנו.

"אחד מי יודע�", שהקהל יודע הייטב, היה אחד משיאי מופע יום ההולדת העשרה של אוהב בלהקה. זה קטע מלהיב, עשיר בהמצאות, גאוני בפשטותו הרבגוונית. גם הזמנת אנשים מהקהל, שהיווה בשעתו את אחד השיאים במופע פתיחת פסטיבאל ישראל-ירושלים, בוצע שוב, והצופים שיתפו פעולה, עלו על הבימה לפי הזמנת הרקדנים המקצוענים, רקדו וזכו במחיאות כפיים סוערות.

מ"סאבוטז' בייבי" ( 1997 ) נותר רק רמז - רקדנית על קביים. מה שמעורר בי התפעלות אצל נהרין, היא היכולת שלו ליצור משהו פשוט ואפילו קאמרי כמעט אחרי המופעים הגדולים, עתירי האמצעים. לסוג זה שייך "משה", שנרקד בגופיות ותחתונים אפורים, מאוד אופנתיים כביכול, אבל גם דלים במתכוון. בביצוע המקורי (1999 ) היה רגע נוגע ללב, כשרקדנית יפאנית
ניגשה כמה פעמים אל הרמפה וקראה למשה שלה במין יאוש פרטי זעיר, בבחינת נו, איפה אתה? פרט זה הלך הפעם לאיבוד.

עשר השנים של אוהד נהרין שינו את הלהקה כליל. הוא לא יצר סיגנון קאנוני, מקובע. העושר המוזיקאלי והתנועתי, השימוש באמצעים לא-ריקודיים, ובשנים האחרונות הכנסת טקסטים מושמעים, העשירו את המינעד שלו. ומשאתה בא ל ראות את להקת בת-שבע, אתה מוכן להפתעות.

לפני שנים ראיינתי את יירי קיליאן, ושנינו הגענו למסקנה , שיצירה גדולה באמת חייבת להיות בו בזמן גם מפתיעה בתפניותיה והמצאותיה, וגם מובנת מאליה, כאילו הפתרונות הם הפשוטים והמתקבלים ביותר על הדעת. אבל רק יוצרים מעטים מאוד - כגון מוצארט או קיליאן עצמו - זוכים להגיע לכך. יש בעבודותיו של אוהד נהרין משהו בתכונה זו.

בזמן כהונתו כמנהלה האומנותי של בת-שבע הוא התפתח ליוצר בעל שם בעולם. הלהקה זכתה מכך גם היא. יום הולדת עשר שמח!

בחודש דצמבר הקרוב מתוכננות הופעות, שהמופע בעין-השופט היה בבחינת מתאבן שלהן.

גיורא מנור